משימה ראשונה

במשך כול השבוע אחרי אותו הנשף, הקשר בין אמילי לבק התהדק יותר
ויותר. הם התראו יותר פעמים במהלך השבוע ונהפכו לחברים קרובים
בהרבה משהיו, מה שגרם למייקל להתרחק מהם משום שהוא, כמו גם בק,
לא רצה לראות את יריבו. אמילי עצמה העדיפה לבלות יותר עם בק
כעת.
ביום חמישי של אותו השבוע בק שאל את אמילי בשנית אם היא רוצה
לעזור לו בדבר הסודי שלו, כנראה מתוך כך שהדבר הזה היה חשוב לו
עד מאוד.
הפעם הוא הבטיח לה שיגלה לה קודם במה מדובר ובאותו ערב הוא
סיפר לה. הוא סיפר לה שיש לו מרגלים, נאמני מלכות, אומנם
מעטים, אך יעילים מאוד, מפני שהם גילו את האמת על הוריו ועל מה
שמגנו עשה להם.
הוא לא הרג אותם, כמתברר מדבריהם באחד ממפגשיהם האחרונים,
בדיוק אחרי מבצע הצלת האחים, הוא פשוט כלא אותם בטירתו במשך
זמן רב מאוד עד שנמאס לו, ולכן כלא אותם במקום אחר- בעולם
מקביל ששערו חסום לחזרה.
נאמני המלכות מצאו דרך לשחרר את ההורים מכלאם הזה: רק אם ימצאו
שמונה אבנים המפוזרות ברחבי העולם וישבצו אותן בשער הכניסה
לעולם המקביל שנמצא בטירתו של מגנו, הם יוכלו לפתוח את השער.
אחרי שבק סיפר לה הכול, כול סודותיו היו חשופים בפניה, הוא נתן
לה שהות של שבוע נוסף לחשוב האם היא רוצה להצטרף אליו במשימתו.
היא הסכימה, אבל בתנאי אחד- שגם סופי, אנטון ומייקל יוכלו
להצטרף אליהם במשימה. לאחר שכנועים רבים, בק הסכים, אולי משום
שלא רצה לריב אתה שוב.
בהתחלה הם לא סיפרו לכול השאר את מטרת האיסוף של האבנים, אבל
הסבירו להם את המשימה שעליהם לבצע והם הסכימו להצטרף, למרות
חוסר ידיעתם. יצר ההרפתקנות של סופי הוא ששכנע את אנטון
ההגיוני ומייקל פשוט רצה להצטרף אליהם בכול כדי לא להתרחק
מהם.
כול יום הם הלכו לספרייה לחפש מידע על המשימה העומדת לפניהם.
עד סופו של החודש כול שהם מצאו זה את רשימת שמות האבנים
הפותחות את השער ואת מיקומן, וכול זאת בספר אחד שעסק כולו בשער
ההוא שהיה בעצם מראה (גדולה, לפי תיאור הספר, לא כמראת המעבר
של אמילי), ששמה הוא בעצם 'אטוליס' על שם העולם המקביל שזה הוא
שמו.
האבנים ומיקומיהן סודרו ברשימה הבאה בתחילת הספר:

1. אבן הפרח - בגן הפיות הגדול.
2. אבן החתול - אצל קיסר המכשפים בסין.
3.  אבני היהלום - אצל הכוהנת האפריקאית הוליאן.
4. האבן המשולשת - באחוזת 'אטלנטיס' שבאירלנד.
5. אבן המים - בתוך הר הגעש באי פירונו.
6. אבן החושך - אצל מלכת הלילה.
7. אבן לב היהלום - בלב אגם ריזונה.
8. האבן הכחולה - בליבו של הדרקון הכחול.

הם גילו פרטים מעטים בלבד על משימתם הראשונה, על גן הפיות. הם
כן גילו שזה הגן הגדול ביותר בעולם כולו, אבל זה לאו דווקא היה
לטובתם.
בשלישי בדצמבר, בתוך סופות גשמים ורוחות עזות ומקפיאות, הם
החליטו לצאת למשימתם הראשונה. היה זה היום הראשון בו חנותה של
אמילי הופקדה בידיהם של אחיה. בנוסף היא החליטה להתחיל ולפתוח
את חנותה בימי שני בבקרים בעזרת אחיה.
הם תכננו פרטים רבים מבואם ועד חזרתם, חרף חוסר הידע שלהם
בפרטי המשימה. הם הרגישו מוכנים כמעט לכול דבר שיכול לקרות.
בבוקרו של אותו היום כולם נפגשו בביתה של אמילי. מייקל היה
היחידי שהגיע באיחוד מה, וזכה למבטו הכעוס של בק. מאוחר יותר
במהלך היום, יחסם אחד לשני הפך קר מאוד, עד שאמילי הרגישה
כאילו היא החוט היחידי שמקשר ביניהם ואילולא היא הם היו רבים
כול היום.
מלבד זאת, לא התרחשו עוד תקלות. הם עברו שוב על התוכנית שלהם,
ואז השתמשו שוב במראת המעבר כדי להגיע לגן הפיות.
מזג האוויר, בשונה מזה שהרגע עזבו, היה אביבי וחמים, והגן, כפי
שהתברר להם כשהגיעו אליו, היה ענקי, מלא צמחים שונים ומשונים
שנראו צומחים להם בפראיות עד לאופק הרחוק. המקום הזה היה דומה
יותר לג'ונגל מאשר לגן.
חמשת הנערים עמדו מול שער אבן שגובהו לא רב במיוחד, מכוסה בצמח
מטפס כלשהו בעל פרחים סגולים וקטנים. בין הפרחים ניתן היה
להבחין בכתובת החצובה בראשו של שער האבן- 'ארץ הפיות'.
הם ניחשו שזה הוא שם הגן, נכנסו פנימה והתחילו ללכת לאורכו של
שביל רחב שנראה כחוצה את כול הגן לאורכו.
עד מהרה עם גילו שהצמחים בגן זה גדולים יותר מכפי שהם אמורים
להיות, שפרחיהם פורחים, טריים ורעננים, בכול עונות השנה, אפילו
שאין היו אלו עונותיהם וסופי גילתה כעבור כמה צעדים בלבד שבגן
חיים יצורים שאינם אנושיים. אלו, לפי תיאוריה, היו יצורים
זעירים, בעלי כנפיים זוהרות ומנצנצות, שרק היא הבחינה בהם.
בהתחלה השאר לא האמינו לה, טענו שהבחינה בפרפר או בציפור
כלשהי, אבל בפעם החמישית שהיא ראתה את אחד היצורים האלו, גם הם
ראו אותו.
שוב היא עצרה אותם לצד צמח כלשהו, שיח שושנים הפעם, כשחשבה
שראתה בתוך אחד מפרחיו הפתוחים דבר מה נוצץ. כשבדקו כולם את
השיח בקפידה הם לא הצליחו למצוא דבר.
אמילי, שהוקסמה מצורתם וצבעם הלבן של השושנים, שדמו בדיוק רב
לשושנים שבביתה, קטפה לה פרח אחד וקירבה אותו אל אפה.
לפתע, יצור קטן ומכונף, זוהר ומנצנץ, יצא מבין עלי הכותרת של
הפרח בפנים זעופות. היצור הקטן, כך גילו אחרי שיצא מהפרח, היה
בעצם יצורה, שהחלה מיד לצעוק על אמילי בקול צווחני, חזק בהרבה
ממה שתיארו לעצמם ביחס לגודלה: "מה את חושבת שאת עושה?!?"
צווחה עליה.
"זה... זה היה הבית שלי!" היא הביטה בפרח שבידה הרפה של הנערה
בכעס מהול בעצב. "למה דווקא את הבית שלי היא הייתה חייבת
להרוס, למה?!" היא דיברה לעצמה יותר מאשר לאמילי.
"אני... אני ממש... אני ממש מצטערת..." גמגמה הנערה במבוכה.
"לא התכוונתי להרוס לך את הבית. לא ידעתי שזה בית בכלל."
"רגע אחד," אמרה היצורה בהפתעה, בלי כול זכר ליגון או לזעם
בקולה, והתגלגלה שלוש פעמים באוויר במהירות מסחררת כמעט. "אתם
לא מהפיות העליונות, נכון? אבוי, סלחו לי, אורחים נכבדים! לא
הבחנתי שאתם בני אדם... שמעתי עליכם פעם באגדות... אתם בני
אדם, נכון? וואו! ידעתי. ידעתי שאתם כן אמיתיים. שומעים עליכם
רק באגדות.
בהתחלה חשבתי שאתם מהפיות העליונות, כמובן, אבל אז ראיתי שאין
לכם כנפיים... וואו! אני כל כך מתרגשת לראות שאתם לא רק אגדה.
שנים שאני חייה בציפייה לפגוש אחד מכם... איך אתם מסתדרים ללא
כנפיים?" היא דיברה כל כך מהר ובקולניות גדולה כל כך עד שלקח
להם זמן מה לקלוט את דבריה במלואם.
"אנחנו לא מבני האדם הרגילים," אמר אנטון ובקולו נשמע שמץ של
גאווה שאמילי והאחרים לא שמעו אצלו מעולם. אנטון תמיד נהג
בצניעות רבה, גם בדבריו. "אנחנו מכשפים." היצורה קיפצה ממקום
למקום, נרגשת עוד יותר אחרי דבריו.
"מי את?" שאלה סופי? "ומי הן 'הפיות העליונות'?"
"שמי לולניוויט." אמרה היצורה. "ובקיצור, לולן. אני פייה, אבל
מהאבקניות. לנו, הפיות, ישנם שלושה סוגים- 'האבקניות', כמוני.
זה בא מהמילה 'אבקן', כי אנחנו חיות בתוך הפרחים והפטריות,
ואנחנו הקטנות ביותר.
יש גם את השדוניות, שהן לא גבוהות במיוחד, גובהן לא עולה על
מטר אחד. לא כדאי לכם להתעסק אתן, הן אלימות ומרושעות... הן
חיות בתוך גזעים רקובים ושיחים עבותים ויש שאומרים ששמן הוא
'שדוניות' משום שיש להן קשר לשדים.
וכמובן, יש את העליונות. הן בערך בגודלם של בני אדם רגילים,
לפעמים גם גבוהות אף מהם. הן השליטות של הגן הזה, הן מעמד
האצולה והן חיות בעומקו של הגן, בתוך העצים ועל ענפיהם. אם
תשאלו אותי, הן מתנשאות ויהירות. כמו שאתם רואים, לא מחבבת
אותן כל כך."
"אנחנו מחפשים משהו." אמר בק שרצה שימהרו למצוא את האבן.
"אנחנו מחפשים את אבן הפרחים. אולי את יודעת איפה היא? היא
אמורה להיות בגן שלכן..."
"היא אצל המלכה, כמובן." אמרה הפייה. "אני יכולה לקחת אתכם
לארמונה, אבל אני לא מבטיחה שהיא תיתן לכם דבר. היא מאוד אוהבת
את האבנים הנפלאות שלה וזו משובצת באחת מענקיה המדהימים."
הנערים ביקשו כי תדריך אותם אל המלכה, למרות אזהרותיה. בתחילה
הם הלכו לאורך השביל הראשי בעקבותיה, אבל עד מהרה הם סטו ממנו
כדי לעשות קיצור דרך בתוך הצמחייה.
הצמחים נעשו צפופים הרבה יותר, והם כבר לא הלכו בשביל מסודר
אלא בתוך הסבך הפראי והמטעה. הם הלכו בטור כשלולן מובילה וכול
אחד מהם מחזיק את ידו של האחר, בתקווה שלא ללכת לאיבוד בין
הצמחים. אחרי לולן הלך בק, אחריו, אוחזת בידו, אמילי, אחריה
מייקל, אחריו סופי ולבסוף אנטון.
בתוך הליכתם הם הבחינו בשאר סוגי הפיות- שלושת הסוגים היו
דומים עד מאוד אחד לשני והדברים שייחדו את כולם היו אהבתם
לצמחים ובעיקר לפרחים, קלילות צעדיהם שלעיתים נראו כמחול רך,
והכנפיים; לכולם היו זוג כנפיים נוצצות ונאות.
ככול שהעמיקו להיכנס הנערים יכלו להבחין בהם ביתר קלות ואף
להבדיל בין הזכרים והנקבות של זן הפיות ובסוגיו השונים.
צמחי הגן רק גדלו, כאילו נמתחו, ככול שהעמיקו להיכנס אליו וכך
גם כמות הפיות שסביבם. כעת היו פיות בכול מקום שעליו הניחו את
מבטם, בכול פינה, בכול פרח, ליד כול שיח ועץ.
כעבור שעה של הליכה הם חזרו לצעוד על השביל הראשי, ובמהירות
רבה הגיעו לאזור שבו כול צמח היה גדול פי ארבע מגודלו האמיתי.

עכשיו נראו סביבם פיות מכול הסוגים והמינים, לא כמו קודם,
שהפיות נראו אך ורק בקבוצות של הזנים שלהן. הפטריות שגדלו עד
מאוד נראו כמו בתים עם חלונות ודלתות, העצים- כבניינים רבי
קומות, כול האזור הזה נראה כעיר פיות גדולה וסבוכה, צפופה
ורועשת.
בכול מקום שבו עברו היו פיות עוצרות מעיסוקיהן ומביטות בהם
בתימהון ובתדהמה. לולן הסבירה לנערים כי הסיבה לכך היא שרוב
הפיות האמינו תמיד שבני האדם לא קיימים, בדיוק כמו שבני האדם
האמינו שהפיות הן אגדת ילדים.
לבסוף, אחרי הליכה מעייפת של שעתיים הם הגיעו לבסוף לארמונה של
המלכה. הארמון נבנה מעץ בין ארבעה גזעי אלון ענקיים, גדולים פי
חמישה מגודלם הטבעי, אשר עמדו כך שהם יוצרים יחדיו ארבעה
קודקודים לריבוע שבין קודקודיו שכן הארמון. צמרותיהם הגבוהות
עד לב השמים נגעו אחד בשנייה במרחק רק כול כך עד שנראו שחורות
לחלוטין ויצרו חופה של עלים.
הם הגיעו עד לפתח הארמון, ושם שומרי המלכה, פיות גבוהות כעצים,
לבושות ירוק כהה, עצרו אותם. הנערים כבר החלו לחשוב שנתקלו
בבעיה קשה, אבל לולן אמרה בנועם לאחד השומרים: "היי, באתי לבקר
את אחותי, ויולינטה, מהמטבחים. בני האדם באו אתי." אמרה
בחשיבות עצמית גוברת, כשהבחינה לאן מבטו החשדני של השומר אליו
דיברה פונה.
אחרי שהביט בהם ארוכות הוא השתכנע והרשה להם להיכנס לארמון,
אבל רק אחרי שציווה עליהם לבוא אך ורק אחריו ולא לפנות או לגעת
לשום כיוון ובשום דבר.
הם הסכימו ועקבו אחריו, מובלים שוב באותו הסדר הטורי לאורך אחד
מצדדיו של הארמון המרובע, שקטים כעכברים והופתעו מאוד כאשר
מדריכם פנה באופן פתאומי ומהיר ונכנס מבעד לצמח מטפס הישר דרך
דלת סתרים אל תוך הארמון.
הוא הוביל אותם בדממה בתוך הארמון, שולח אליהם מדי כמה דקות
מבטים חשדניים. הנערים כמעט ולא שמו לבם לכך. לבם נשבה אחרי
מראם של הקירות שהיו כולם מגולפים בעץ בתמונות ואגדות של
יצורים שונים ומשונים.
בחדרים הקטנים היו הגילופים זעירים, מעשה ידיהן של האבקניות,
ובחדרים הגדולים יותר הם היו ענקיים, מעשה ידיהן של הפיות
העליונות.
בדרך הם עברו ליד גרם מדרגות מלא פאר והוד, כולו מגולף, כול
מדרגה ומדרגה בו, שלאחר מכן, בלחש, לולן סיפרה להן כי הוא
מוביל הישר למשכנה המלכותי של מלכת הפיות.
השומר עזב אותם רק כשהגיעו למטבחים, מקום שהותה של ויולינטה.
לולן חיפשה אחריה ומצאה אותה תוך זמן קצר יחסית לכמות הפיות
שהיו שם שדמו כל כך אחת לשנייה. אחותה הייתה כמעט זהה לה
לחלוטין, אם כי מתוך דבריה ניתן היה להבחין בקלות כי היא
רצינית ובוגרת יותר.
"שלום מתוקה שלי!" קראה ויולינטה אל אחותה. "מה מעשייך פה
בארמון?" היא דיברה אליה, אך מבטה לא נגרע מתוך עבודתה. תפקידה
היה לספור כמה גרגירי תבלינים בדיוק יש לשים בתוך מאכליה של
המלכה בסעודותיה.
"באתי לבקר." השיבה לולן. "הבאתי אתי אורחים מבחוץ." דיווחה
בגאווה.
"כמה פעמים אמרתי לך לא להביא הנה אורחים?" אמרה אחותה ברוגז.
"אסור לאף אחת מהפיות להיכנס הנה ואת יודעת את זה. אם המלכה
תשמע על זה אני אמצא את עצמי בלי עבודה!"
"אבל הם לא פיות..." אמרה לולן בהתרגשות. "הם בני אדם! הם
מכשפים!" ואז, סוף סוף, הפנתה ויולינטה את מבטה הבוחן אל אחותה
הצעירה ואל הנערים, לא שמה ליבה לכך שידה המשיכה ולפזר גרגירי
תבלינים עודפים לתוך התבשיל שעל תיבולו עמלה.
"זה לא ייתכן!" אמרה בתדהמה. "זה איזה תעלול שלך, נכון?"
"לא, אין זה." אמרה לולן בחיוך נעים.
פיה של אחותה היה פעור לרווחה והיא בהתה בהם בתימהון בצורה
מביכה עד מאוד במשך כמה דקות, עד שתפסה מה היא עושה (או יותר
נכון, לא עושה) וסגרה אותו.
"אתם יודעים מה חשבתי?..." אמרה להם כעבור רגע של מחשבה
מהורהרת ובהייה פעורת פה. "המלכה בוודאי תרצה לפגוש באורחים
נכבדים שכמותכם. בואו, אני אקח אתכם אליה."
היא זנחה את התבשיל המתובל יתר על המידה ויצאה מן המטבחים
כשהנערים ולולן הולכים (ובמקרה של הפייה- מרחפים) אחריה
במהירות.
שוב הם הובלו בתוך הארמון המפואר, ושוב הם התפעלו מיופיו ככול
שהעמיקו להיכנס אליו וככול שהגביהו לעלות בו. ככול שנכנסו
הציורים והגילופים רק הפכו יותר יפים ויותר עדינים, אך גם יותר
גדולים.
כעבור זמן מה הם מצאו עצמם עומדים שוב מול אותו גרם מדרגות ענק
המוביל לחדרה הפרטי של המלכה, והפעם הם אף עלו בגרם זה.
הם עברו בדרכם עשרות של שומרים חמושים בסכיני כסף מבריקות,
אולם אף אחד מהם לא עצר אותם בדרכם עד שלבסוף הגיעו לחדר
שהוביל הישר למעונה הפרטי ביותר של המלכה, ושם עצרה אותה
המשרתת הבכירה ביותר שלה, מלווה בשני שומרים גבוהים כעצים
קטנים וחמושים היטב בסכינים ובשריון דק.
אותה משרתת הייתה בגודל של אדם רגיל, נראתה זקנה, קמוטת פנים,
לבושה בבגדים זוהרים בתכלת וורוד ומבע מרושע במיוחד של חשדנות.
בידה אחזה מטה גדול שתמך בה בהליכתה וכנפיה הגדולות נחו ברכות
מאחוריה.
"לאן פניכם מועדות?" היא שאלה בחשדנות. עיניה, שהיו חדות
כעיניו של נץ, סרקו אותם במבט מצומצם מכפות רגליהם ועד ראשיהם.
"מי אתם?" דרשה בתובענות חדה.
"אני ויולינטה הטבחית," אמרה אחותה של לולן בקול שקט. "זאת היא
אחותי, לולניוויט," היא הורתה בידה על אחותה המרחפת לצדה.
"ואלו הם בני אדם."
"הם אינם בני אדם רגילים!" פלטה לולן בהתרגשות חסרת מעצורים.
"הם מכשפים!"
"חשבנו שאולי הוד מעלתה... המלכה תרצה לראותם." אמרה
ויולינטה.
"למלכה אין זמן לסיפורים על בני אדם." אמרה המשרתת העליונה
ברוגז. "מלבד זאת, השטויות האלו על בני אדם חסרות כול ביסוס
הגיוני. הם קיימים רק באגדות, והפיות העליונות גדועות הכנף שפה
מאחוריכם..."
"אבל אין להם כנפיים כלל! מעולם לא היו!" לולן התפרצה ברגש עז.
"הביטי, הם אינם זוהרים כמונו! הם הגיעו מהשער הצפוני של הגן,
ליד הבית שלי. אף אחד לא עבר שם כבר יותר ממאה שנים!"
"רק חשבתי," מיהרה ויולינטה לומר, כשראתה את המשרתת עומדת
להתפרץ עליהם בכעס מחודש על חוצפתה של לולן. "חשבנו... שמאחר
והם מכשפים בעלי כוחות מיוחדים, אולי הם יוכלו למצוא פתרון
לבעייתה הסודית והמטרידה של הוד מעלתה."
המשרתת העליונה נראתה כמהרהרת בדבר במשך כמה שניות עד שאמרה
בהכנעה שעדיין נותר בה מן התוקפנות: "אולי הם יוכלו לעזור...
בואו אחרי!" כעת הם הובלו לחדרה הפרטי ביותר של המלכה.
החדר היה מאורך, מלא בפרחים שגדלו בפראיות מתוך החלונות ובאור
בהיר, כך שכאשר נכנסו הסתנוורו מעט מהאור. לא היה בחדר כמעט
דבר, מלבד כמה ארונות עץ, מיטה ענקית מקושטת בפרחים שגבעוליהם
מסתלסלים וכס מלכות מפואר שניצב במרכז החדר.
המלכה עצמה, שישבה על כיסא המלכות כשמבטה פונה החוצה מן החלון,
הייתה גבוהה כעץ וכשהצליחו לראות את פניה הבחינו מיד ביופייה
הרב. פניה שידרו אציליות, אך מבטה נראה עצוב במקצת; שערה היה
בלונדיני-כסוף, וארוך עד כדי כך שנגרר על הרצפה; פניה היו
בהירות, מה שנגד את פיה האדום כדם ואת לחייה הורודות.
"הוד מלכותך," פנתה אליה המשרתת בקידה. "גברתי, המלכה
העליונה," התחנפה מעט. "אורחים אלו באו מארץ רחוקה עדי לעזור
לך בבעייתך הסודית." היא הורתה על החבורה שמאחוריה, המכשפים
והפיות.
"מי אתם, זרים?" שאלה המלכה בקול מהדהד כהדים בין עצי היער,
שעדיין שמר איך שהוא על נימה של קוצר רוח קל.
"אנחנו בני אדם," התנדב בק להסביר למלכה את מה שהסבירו כבר כמה
וכמה פעמים באותו היום. "אבל אנחנו לא רגילים, אנחנו מכשפים.
אני בק רודין, ואלו חברי- אמילי, נסיכת המכשפים, סופי, אנטון
ומייקל. באנו הנה כדי לעזור לך, הוד מעלתך."
"ומהי התמורה אשר אתם מבקשים לעזרתכם?" שאלה המלכה בערמה.
"אנחנו רוצים רק דבר אחד שיש ברשותך." השיב לה בק.
"ואתם באמת חושבים שאתם מסוגלים לעזור לי בבעייתי?" שאלה
המלכה, עדיין בטונה הערמומי, אך הפעם חדרה לתוכו נימה של
תקווה.
"כן, אני מאמין שאנחנו מסוגלים לעזור לך, בכול בעיה שלא תהיה
לך." אמר בק. "האוכל לשאול- מהי בעייתך הסודית?"
"זה מידע סודי בהחלט ונשמר בסודיות מפני כול קהילת הפיות."
אמרה להם המלכה. "אין פייה היודעת על בעייתי הסודית מלבד עובדי
הארמון הבכירים ביותר שלי. אם שתי העלמות יואילו לצאת לרגע קצר
מן החדר, אוכל לספר לכם על בעייתי." לדבריה, שתי הפיות, לולן
וויולינטה, יצאו החוצה מן החדר בריחוף מהיר.
"אני לא רוצה שיידעו על הבעיה שלי משום שאין לי רצון מיוחד
להיראות חלשה בעיני מנהיגים זרים, לכן אני מבקשת שתשמרו על
הסוד הזה עמכם." אמרה המלכה כשיצאו הפיות. "הבעיה שלי היא
שאינני יכולה להירדם." הנערים הוכו הלם. לזה הם לא ציפו כלל
וכלל. הם לא ציפו שבעיה כזאת פעוטה תטריד מלכה גדולה וחשובה
כמלכת הפיות. "כבר שלוש מאות של שנים שלא ישנתי." הוסיפה המלכה
בלהט.
"אנחנו יכולים לעזור לך!" הכריז בק ואז פנה לאמילי: "נביא מחר
את שיקוי השינה שלך. הוא מוכרח לעבוד. אם הוא עובד על מכשפים,
בוודאי גם על יצורים אחרים."
"אתה באמת חושב כך?" שאלה אותו בחשש קל.
"כמובן שהוא יעזור!" התלהב בק. "אין סיבה שלא. הוא יעבוד כמו
בפעם הקודמת, זוכרת?" אמילי לא התווכחה עוד. היא לא רצתה לעורר
שוב את אותו ריב נוראי.
הם הבטיחו למלכה כי יחזרו למחרת עם שיקוי שינה שיועיל לה מאוד,
נפרדו ממנה בדרך נאה ומכובדת ויצאו מהארמון על מנת להשתמש
במראת המעבר של אמילי כדי לחזור לעיר בלי לעורר מהומות מיותרות
באשר לכוחותיהם ונוכחותם בגן הפיות.
כשהגיעו למארין-וואלי גילו שהשעה מאוחרת מאוד, למרות שכשעזבו
את גן הפיות השעה נראתה כשעת ערביים מוקדמת בלבד.
בביתה של אמילי הם רחקו יחדיו את שיקוי השינה הישן בניצוחה של
אמילי ואותו שמו בבקבוק גדול וחסין, ואחרי שכולם הלכו היא
נותרה לבד בביתה והכינה עוד קצת מהשיקוי, לכול מקרה שלא יבוא,
והשאירה אותו בתוך בקבוק יין ישן וגדול בביתה על מדף גבוה.
למחרת כשהם חזרו לגן הפיות בבוקר, הם גילו לתדהמתם שיחד עם
לולן שנקבע כי תחכה במקום, חיכו להם אף שתי כרכרות גדולות,
רתומות כול אחת לארבעה סוסים גדולים, לבנים ואציליים. הם קרבו
אל המרכבות וגילו כי אלו ממתינות להם ואמורות לקחת אותם בבטחה
לארמון המלכה דרך גן הפיות.
למרכבה אחת נכנסו שלושת הבנות- אמילי, סופי ולולן- ולמרכבה
השנייה נכנסו שלושת הבנים: אנטון, מייקל ובק, למרות שלשני
האחרונים הייתה בעיה לשבת יחדיו ואנטון נאלץ לשבת ביניהם
ולהפריד.
המרכבות היטלטלו לאורך הדרך הראשית בלבד, הדרך הארוכה יותר.
בדרכם הם ראו יישובי פיות רבים בצורתם של פטריות, שיחים ועצים
המאוגדים יחדיו לכפר פיות או עיירת פיות קטנה.
בכול מקום מאוכלס פיות יצאו אלו מבתיהן וליוו את תהלוכת
הכרכרות הקטנה בתשואות רמות. הבנות שישבו עם לולן במרכבה גילו
מפיה שהשמועות עליהם, על המכשפים שהגיעו מהשער הצפוני לתוך
ממלכתם הפורחת, התפשטה כאש בשדה קוצים מיובשים.
רק כעבור שלוש שעות של רכיבה בתוך המרכבות הם הגיעו לכניסה
לעיר הפיות הגדולה, עיר הבירה, שכפי שהתברר להם כשעברו מעל גשר
ארוך ורחב, נמצאת בדיוק בפיצול של נהר גדול לפלגיו.
בתוך העיר התגלתה לנערים עד מהרה הסיבה לצורך במרכבות המפוארות
והגדולות בהן רכבו; אם היו הולכים ברגל, על הקרקע, ייתכן מאוד
שהיו נדרסים או נמחצים למוות ע"י ההמון המריע של הפיות מכול
גודל, צבע וצמח.
בכניסה לארמון לולן עזבה את הנערים מיד כשירדו מהמרכבות והלכה
לבקר את אחותה במטבחים, מסרבת בנימוס ללוות אותם למלכה, למרות
בקשותיהם של הנערים.
לבסוף הם נכנסו מהכניסה הראשית, בלעדיה, נמשכים ונגררים אחרי
משרתים נרגשים ופיות שנראו כבני האצולה של ארצם.
בתוך הארמון ערכו להם האצילים הנכבדים ביותר קבלת פנים נאה,
ולכול מקום הם הובלו ע"י עשרות של משרתים שכרכו סביב צוואריהם
מחזורות פרחים, הגישו להם מיני מאכלי פיות ומשקאות והציעו להם
מתנות יקרות ערך כתכשיטים ויצירות אומנות מגולפות מאותם אצילי
פיות שקרקרו סביבם כול העת.
אבל הנערים סירבו בנימוס לכול מתנה שהוצעה להם ורק מיהרו מעלה
אחרי המשרתים כדי לפגוש את המלכה. כול מה שהם רצו היה ברשותה
וזו הייתה בעצם אבן הפרח שתהווה להם את האבן הראשונה  בדרכם
למלא את המשימה החשובה הזו שעדיין רובם לא ידעו את משמעותה
האמיתית.
כשהגיעו אל חדרה הפרטי של המלכה בשנית, אחרי שמלוויהם נטשו
אותם על מנת שיוכלו לדבר עם המלכה בפרטיות, היא קיבלה אותם
בלבביות גדולה.
היא קמה מהכסא המלכותי שלה ובירכה אותם בחום: "ברוכים הבאים!
ברוכים השבים ידידי הפיות, בני האדם." היא נראתה שמחה הרבה
יותר מאשר אתמול. "אהבתם את קבלת הפנים שערכתי לכבודכם?"
"היא נפלאה, גברתי." אמר לה בק, שנבחר להיות נציגם לפניה,
בנימה מכובדת. "אבל אני חושש שזה יותר מדי עבורנו."
"זה הרי מגיע לכם." אמרה המלכה בצנעה. "אורחים כל כך מכובדים,
באים אלינו מהשער הצפוני העתיק, ולא סתם אורחים אלא מכשפים!
ועוד נסיכת המכשפים בכבודה ובעצמה... מכבדים אתם אותנו
בנוכחותכם בארצנו הקטנה," (הנערים לא חשו, בתוך ארמונה העצום
של המלכה, כי ארצה היא קטנה, אבל איש מהם לא קטע את דבריה)
"ואתם עוד הגעתם הנה כדי לעזור לי בבעייתי! מגיע לכם כבוד רב
ומתנות מכדי שנוכל לתת אי פעם מתוך אוצרנו."
"מבחינתנו, אתם מתנה מאוד גדולה לעולם..." פתחה אמילי בפניה את
ליבה. "עולם שלא מאמין עוד בפיות ובסיפוריהן, ההוכחה שאתן כאן,
קיימות, נותנת לנו תקווה."
"אבל, מדוע לא לקחתם מהמתנות שהוצעו לכם? האם אינן מוצאות חן
בעיניכם?" שאלה ברכות.
"המתנות נראו נאות מאוד, אך לא עבורן הגענו אליך, הוד מעלתה."
אמר לה בק. "באנו עד לכאן כדי למצוא משהו מאוד מסוים..."
"כול דבר שתבקשו יינתן לכם אחרי שאתעורר מהשינה המבורכת שהבאתם
אתכם." אמרה המלכה בהתרגשות.
לפני שהמלכה הנרגשת הספיקה להמשיך את דבריה, בק המשיך את
דבריו: "הבאנו את השיקוי שאנו מקווים שיעזור לך." הוא הוציא את
הבקבוק הגדול והגישו בכריעת ברך אל המלכה הגדולה.
"תודה לך, נער אצילי." אמרה המלכה ונטלה את הבקבוק שהוצע לה,
בוחנת אותו בעין קפדנית. נראה שהיא ביטלה את חשדותיה אחרי מבט
קצר כשהיא פתחה את פקק הבקבוק ולגמה את תוכנו בלגימות קטנות.
"מוזר, אני לא מרגישה שום תחושה שונה..." אמרה המלכה. הנערים
נבהלו קלות משום שידעו כי מספיקות שתי טיפות מהשיקוי הסגלגל
הזה כדי להרדים סוס חסון לחמש שעות, אך הם לא הספיקו לומר זאת
למלכה לפני ששתה את השיקוי בכזו מהירות.
אבל הנה, המלכה פלטה פיהוק ארוך ונאה, מכסה אותו מאחורי ידה
העדינה ועדוית התכשיטים שמרביתם נראו כגבעולים המשתרגים בצבעם
הירוק הכהה לאורך ידיה הארוכות, משובצים באבני אודם בוערות
בצורות של פרחים זוהרים.
היא צלצלה בפעמון זכוכית קטן וחצי תריסר משרתים לבושי מדים
ירוקים נכנסו. בזמן שהיא נשכבה על מיטתה היא ציוותה על משרתיה
לתת לנערים את כול אשר יחפצו בו מארמונה ומיד לאחר מכן נרדמה.
שוב הנערים הובלו בארמון הענקי, הפעם על ידי חבורה עליזה של
משרתים, שלמרות שלא החליפו ביניהם מילים רבות הביעו עליצות
בצעדיהם ובחיוכיהם הנרחבים.
החדר שאליו הגיעו היה חדר מרווח ועגול ובמרכזו ברכה צלולה
וקטנה, מעלת אדים ומדיפה ניחוחות מתוקים של פרחים. סביבו,
במרחק סביר כך שלא יירטבו, נחו כריות רקומות בפרחים בצבעים
ססגוניים מעל ליריעת בגד רכה.
המשרתים חילקו לנערים חלוקי רחצה נעימים למגע בצבעים חיוורים
והציעו להם להיכנס לתוך הברכה בסבר פנים נאה.
קיבלו את הצעת המשרתים בשמחה, ולבשו את החלוקים בתאים קטנים
שהוקצו להם על מנת שיוכלו להחליף את בגדיהם ונכנסו לרחצה נעימה
בתוך המים המבושמים. אך הם לא שהו במים האלו יותר מרבע שעה
לפני שהמשרתים הורו להם לצאת ונתנו להם בגדים חדשים ונקיים
ללבוש- בגדי פיות צבעוניים, משובצים באבנים יקרות ועשויים ממשי
שנטווה מקורי עכבישים. בגדים אלו היו מתנה אישית, מעשה ידיה של
המלכה עצמה.
אחרי שהתנגבו במגבות קרירות והתלבשו בבגדיהם החדשים שהדיפו
ניחוח עדין של יסמין המשרתים הגישו להם אוכל. רק אחרי שהריחו
את המאכלים, שלפי ריחם היו טעימים מאוד, הם נזכרו כמה רעבים הם
בעצם- מאז ארוחת הבוקר של אתמול הם לא הכניסו דבר לפיהם מלבד
כמה עוגיות בביתה של אמילי, כשרקחו את שיקוי השינה.
האוכל שהוגש להם כעת היה עשוי מצמחים בלבד, מפירות בעיקר, משום
שפיות לא נהגו לאכול בשר וכיבדו את כול החי בארצם ואהבו את
הטעמים המתוקים והריחות הנעימים שהפיצו הפירות.
אחרי שאכלו לשובע הם נרדמו על מצע הכריות הרכות במהירות, כאילו
שהם עצמם שתו את שיקוי השינה של המלכה. הם התעוררו כעבור שעות
אחדות בלבד, אבל השינה הייתה נעימה ומרעננת.
כשהתעוררו, היה זה כאשר המלכה כבר הייתה ערה, והם בילו בחברתה
את אחר הצהריים עד שהשמש החלה לשקוע.
בזמן זה הם ביקרו בחדר האוצרות הפרטי של המלכה שהיה כה מוסתר
ומוחבא עד שלקח להם שעה שלמה רק להגיע אליו, אך לנוכח המראות
המדהימים שנגלו לעיניהם בחדר זה הם החליטו פה אחד שההליכה הזו
הייתה כדאית.
ברגע שנכנסו לחדר המאובטח בקפידה הם הוצפו באור זהוב שנבע מכול
אותם אוצרות ותכשיטים שהיו ברשותה של המלכה.
למרות כול הזהב, הכסף והאבנים הטובות, הנערים יכלו להבחין מיד
וללא כול קושי בפרט הנוצץ ביותר בתוך כול הצבעים הנוצצים
שסביבם; היה זה תכשיט זהוב בצורת פרח ובו משובצות אבני אודם
בוהקות, וכולם ידעו מיד שזו היא אבן הפרח שהם מחפשים.
בק סיפר למלכה כי זו האבן שעבורה הם הגיעו עד לארצה וביקש ממנה
כי תשאיל להם אותה לתקופה של כמה חודשים בלבד.
"אבל למה אתם צריכים אותה?" שאלה המלכה, מסרבת לוותר בקלות כזו
על האבן היקרה שלה, למרות שהבטיחה לנערים כול מה שירצו בתמורה
לשנתה.
"זה חלק מהמשימה ה..." התחיל אנטון להגיד בביישנות. "המשימה
הסודית שלנו..."
"אנחנו מתחייבים להשיב לך אותה בתוך זמן הקצר משנה." הבטיח בק
ברצינות גמורה. "ואז נוכל לספר לך את מטרת משימתנו." המלכה
היססה רק עוד קצת לפני שוויתרה על האבן היקרה שלה לתקופה לא
קצרה, אך גם לא נצחית.
אחרי שסיימו את עניין מתן האבן, רצו הנערים לחזור כבר לבתיהם,
אך לפני כן הם הלכו למטבחים על מנת להיפרד מלולן שהתחבבה עליהם
עד מאוד במהלך היומיים האחרונים.
כשהגיעו למדרגות המובילות ישר אל האזור בו נמצאת אחותה של
לולן, ויולינטה, במטבחים, הם עצרו מיד כששמעו צעקות רמות עולות
מתחתית המדרגות.
"תפסיקי לצעוק!" נשמע קולה של ויולינטה, שצעקה בעצמה.
"אני אצעק כמה שמתחשק לי!" השיב קולה הצווחני של לולן בכעס.
"מותר לי לצעוק!"
"כולם ישמעו אותך, טיפשה." הנמיכה ויולינטה את קולה בתגובה.
"את רוצה לעורר פה מהומות? ביום כל כך חשוב?"
"לא אכפת לי!" צעקה לולן בקול חזק יותר. "מצדי, שכולם ידעו
שאחותי לא נותנת לי לישון אצלה אפילו לילה אחד בגלל כול מיני
שטויות!"
"אני מאוד מצטערת," רתחה אחותה. "אבל 'השטויות' שלי, כמו שאת
קוראת להן, זה שאין בביתי מספיק מקום בשביל מבולגנת שכמותך עם
עוד שני הקטנים המבולגנים שלי. מה את חושבת, שלא מספיק לי לסדר
אחרי שניהם שאני צריכה גם אותך אצלי בבית? תסלחי לי, גברתי
הצעירה, אבל את לא תוכלי להישאר אצלי וזו המילה האחרונה שלי
בנושא!"
"זאת לגמרי לא הסיבה שאת לא נותנת לי לישון אצלך!" אמרה לולן.
"את שונאת אותי! את שונאת אותי כי את מקנאת בי שאני עדיין
חופשייה ולא צריכה לדאוג לבעל ולילדים מוזנחים כמוך!" ואז הם
שמעו את צעדיה מהדהדים במעלה המדרגות לפני שהספיקה לשמוע את
תגובתה הזועמת של אחותה, שדרשה ממנה לחזור בזה הרגע. לולן אטמה
את אוזניה והמשיכה לעלות עד שנתקלה בנערים במעלה המדרגות.
"בני האדם!" קראה הפייה במבוכה מבוהלת. "אני... אמ... אני
מצטערת להיתקל דווקא בכם... דווקא בנסיבות כל כך... מביכות..."
היא גמגמה. "אני מקווה שלא שמעתם הרבה מהצעקות למטה." אמרה
בבושה, משפילה את מבטה ארצה.
"דווקא שמענו הרבה מהשיחה שלך עם אחותך." אמרה אמילי, וגרמה
לפייה הקטנה להתחיל לגמגם שוב. "ואני חושבת שאנחנו יכולים
לעזור לך... באשמתי אין לך יותר בית, ואני מצטערת על כך מאוד.
הייתי רוצה לפצות אותך ולהזמין אותך לגור בביתי, לפחות עד
שתמצאי לך בית חדש פה בארץ הפיות. יש לי שיח שושנים יפהפה
עבורך במרפסת שלי.
"את מתכוונת שאגור בארץ בני האדם?" שאלה לולן המזועזעת מההצעה.
"הו! זה תמיד היה החלום שלי! לגור עם בני אדם אמיתיים!" החלה
מתרגשת.
"עכשיו יהיה לנו קשר תמידי עם ארץ הפיות." חייך אנטון בשביעות
רצון. "לולן תוכל לחזור לפה בעזרת מראת המעבר מדי שבוע ולהביא
למלכה את שיקוי השינה."
"אני יכולה לקפוץ בין העולמות גם בלי מראת המעבר." אמרה לולן
מיד. "זה חלק מכוחות הקסם שלנו כפיות." הסבירה.
אחרי שפתרו את הבעיה הזו הם חזרו לחדרה הפרטי של המלכה בליוויה
של לולן, שאפילו נכנסה אתם אל החדר והייתה אתם כשהודיעו למלכה
שהיא תחזור אתם לעולמם ותשוב לארץ המכשפים מידי שבוע כדי לתת
להוד מעלתה את שיקוי השינה שירקחו לה.
לאחר מכן הם חזרו למארין-וואלי בדרכם הרגילה (בעזרת מראת
המעבר) בתחושה נעימה וקלילה יותר, עם שק קטן שבו נחה בבטחה אבן
הפרח.
לולן אהבה כול מה שקשור בבני אדם, והחלה מתרגשת מנוכחותה בעיר
(כי, אחרי הכול, הם לא הגיעו ישירות לביתה של אמילי אלא לרחוב
שלידו ונאלצו ללכת עד לביתה). היא התחילה לצעוק ולהצביע על
אנשים וחנויות בהתרגשות.
הנערים היו צריכים להניח אותה בתוך תיק גב שנשאו כדי שתהיה
בשקט. הם לא רצו בשום פנים ואופן שבני האדם יתחילו לתחקר אותם
בנוגע אליה ואולי להגיע גם למקורותיהם שלהם. היה עליהם לשמור
את הכול בסוד.
כשהגיעו לביתה של אמילי, לקח להם שעה שלמה, בזמן ארוחת ערב
שאמילי ערכה עבור כולם, להסביר ללולן מדוע אסור לבני האדם לדעת
על מכשפים או פיות.
כשהנערה הראתה לפייה באותו הערב את המרפסת שלה ואת העציצים
שבה, הפייה התאהבה בהם מיד, כאילו החלום הכי מופלא שלה התגשם.
בשביל הגודל שלה, כול אחד מהעציצים האלו היה ארמון מפואר. היא
אומנם חייה בתוך שיח גדול של שושנים, אבל כעת לא הייתה צריכה
לחלוק עם איש את השיח שלה.