בנות, לא חשבתי שזה יצא כל כך ארוך, אז אתן ממש לא חייבות
לקרוא. אבל זה יושב לי על הלב. ורציתי להוציא. אז הנה. זה
אומנם לא הזיה חולה, חולה מאוד, אך לצערי גם מציאותי מאוד. נו,
עכשיו יש לי סיבה טובה לפחות להיות חולה אמיתי...
זה היה לפני די הרבה זמן, קצת אחרי שסיימנו מסלול, אני כבר לא
זוכר איפה זה היה בדיוק, אבל אי שם בגזרה המזרחית. עוד לא
סיפרתי לכם, כי אף פעם לא ממש התאים. עכשיו, כדי לברוח
מהלימודים- הכל מתאים.
היינו על האמר לא ממוגן, העניין היה שצריכים האמר שקט יחסית
ושיכול לנוע גם באזורים קשים- וגם ככה המחשבה הייתה שאם כבר
תפסו אותנו- אז שום מיגון בעולם לא יעזור, זה כולה האמר, וגם
ככה יש להם אר פי ג'י ונשק נגד טנקים, ככה שהאמר שלנו יעלה
באוויר די מהר. כל הטירונות המפקדים שלנו אמרו שבמלחמה היחידה
קיימת בין 7 ל-15 דקות, כי אנחנו הולכים קדימה, לעורף האויב,
ומחפשים מודיעין. אם תהיו חיילים ממש טובים- תגיעו לשעתיים
שבהם גם תעזרו קצת ללחימה. לא יותר. אז עם ההפחדות האלה אנחנו
יוצאים פעם ראשונה מעבר לגבול. שכטר (חבר ממש טוב שלי עד
היום), ג'ינג'י ורגב ( שמפאת הנסיבות אנחנו כבר לא כל כך
בקשר...). רגב הנהג, ג'ינג'י מנווט, אני קשר מטווח (אמור לדעת
להכווין ארטילריה אם מזהים כוחות אויב. תכל'ס עשיתי את התפקיד
שלי ממש על הפנים וכמעט הרגתי אותנו...) ו- שכטר צלף- קלע, עם
נשק צלפים- ממש ברמה. הלילה הראשון היה הכי מפחיד. פותחים את
השער ואנחנו יודעים שאנחנו לבד שם, יש עוד כמה יחידות
מסתובבות, אבל במערבית, ולא בגזרה שלנו, ויש עוד שני האמרים של
הצוות, אבל הם כבר ממש צפוניים משם. ידענו שאסור להשתמש בקשר,
רק במוצפן, לצורך טיווח או הודעה על פצועים הרוגים. הכי לבד
שיש. וחושך. ואני פאקינג מפחד מהחושך. זה לא חושך של הסלון
בלילה (שגם הוא לעצמו מפחיד), זה חושך של בית קברות, של האזור
הכי יפה בארץ (לא כל כך ארץ... בעצם), ואין ירח, אמצע חודש.
בשביל זה אנחנו יוצאים הלילה. אבל הם לא מפגרים, הם יודעים
שאנחנו פועלים היום, ויש להם אמצעי לראיית לילה, מגביר אור
כוכבים ואפילו יש להם כמה אמצעי חום קור (בשביל זה לקחנו
חליפות מבודדות, כדי שכשנשכיב את המארב נלבש אותם ולא יראו
אותנו בחםקר שלהם. ההאמר על שקט, וסחבק, מתוקף תפקידו השולי,
הולך לפני ההאמר עם הדוקרן, כמו מחפש זהב רק מחפש חוטים. אני
הולך בצעדים שקטים, שומע את נהימת המנוע החלשה של ההאמר איזה
15 מטר מאחורי (כדי שאם אני אתפוצץ- הם לא יכנסו לזירה איתי,
ויחיו, ואולי יוכלו להביא את השאריות שלי...). רק המחשבה הזאת
גורמת לי להזדעזע ממה שאני עושה ועדיין להיות בטוח שאני בסרט
רע ולא באמת סיימתי מסלול, ולמה, מה עבר לי בראש כשהלכתי
לגיבוש ולא המשכתי עם החבר'ה בגרעין? מה? אידיוט. הדוקרן לפני,
כמו עיוור שהולך בוואדי שכוח אל רק לא עושה רעש עם הדוקרן, שמא
החיזבלונים ישמעו אותי, ככה איזה שעה ומשהו הליכה איטית, אולי
ארבעה קילומטרים עברתי, יש לי עוד שלושה לפחות, ואני מתחיל
לזלזל, כמו כל דבר שעושים במשך הרבה זמן- מתחיל להנות מהנוף
שעיניי התרגלו אליו, מתחיל לשחק במכשיר לראיית לילה ומחפש
לעצמי כל מיני חיות שמסתובבות מסביב ולא שמות לב שאני 100 מטר
מהם: חמורים, סוסים, תנים, מלא חיות, ממש כמו בספארי, אני חושב
לעצמי... זה מוזר שהיום אני עדיין יכול לזכור את כל המחשבות
האלה שרצו לי אז בראש, ואת החיוך שעלה לי על הפנים הצבועות שלי
והמעושנות (כדי שהכלבים לא יריחו אותנו, עד כמה שזה נשמע
טיפשי, היינו מעשנים את הבגדים ליד מדורות, וטובלים עצמנו בפחם
(אחרי שהתקרר... אנחנו לא הודים), וכמובן לא מתקלחים יום קודם,
ושלושה ימים קודם מתקלחים רק במים- בלי סבון ובלי שמפו- הכי
טבעי שיש...), בקיצור- החיוך שעלה לי על השפתיים כשחשבתי על
הספארי שאני משותת בו. איך שאני חושף שיניים בחיוך הרחב שלי,
אני מרגיש משהו בדוקרן. פותח את העינית (של השפנפן חד עיניי),
ורואה וואחד כבל שנמתח לאורך כל הוואדי- בני זונות... איזה
דופק מטורף, ורעד בידיים. אני מסמן לרגב שיעצור, והם, על האמר,
כמוני, בטח כבר לא מפחדים, כי מתרגלים, והוא לא עוצר הדביל-
ואני מסמן שוב, והוא לא עוצר, ואני יודע שאסור לי לזוז, להוציא
הגה, כי יש סיכוי ממש גדול שהחארות במארב על הזירת מטענים הזאת
והמפגר לא עוצר. והוא נעצר. השתי שניות האלה של הסימון נראו לי
כמו נצח. בדקתי את הזירה וראיתי שני סלעים מוזרים קצת, הסתכלתי
מאחוריהם וראיתי מטענים ענקיים. איזה פחד. רק לברוח. לא מבין
איך לא הקשבתי לאמא. אמא. ראבק. עולות לי דמעות בעיניים. איך
אני עושה לה את זה. היא אמרה שהיא לא תגיע להלוויה שלי- איך
שהיא רואה את החיילים מתקרבים לבית, "ואני אראה גדי! אני
אראה!" היא קופצת. ירדה דמעה אחת והתאפסתי על עצמי. איך יוצאים
מהברוך הזה. כן, עשינו אלף תרגולות, אבל כמעט ולא נתקלים, אף
אחד כמעט לא נתקל... לא מהיחידה- בכל אופן. חזרתי להאמר.
שלושתם דרוכים בטירוף, כל אחד לכיוון אחר, לא מחליפים הגה.
מסווים את ההאמר מתחת לאיזה עץ, מכסים בציוד הסוואה ופותחים
מארב על המארב שלהם- זו המומחיות שלנו, אני מרגיע את עצמי
ומבין שכנראה לחוליה הזו אין ציוד לראיית לילה כי אחרת היו
רואים אותי, ואם הם לא מטומטמים ומבינים שאני לא לבד וכל הזמן
מסתכלים עלינו ומחכים לשעת כושר? איזה פחד. הדופק לא מפסיק וכל
הזמן אני מרגיש כאילו אני עושה יותר מדי רעש עם הלב שלי
והנשימות שלי. אני די בטוח בזה, כי גם שכטר מתנשם ואני מרגיש
כאילו ששומעים אותו עד ביירות. תפסנו פינה והסוואנו את עצמנו.
שניים שניים, שניים ערים- שניים ישנים, כבר איזה שלוש וחצי,
דמדומים עוד שעה שעה וחצי. אנחנו שוכבים צפופים ואף אחד לא
יכול באמת להירדם. רק רגב פתאום תוקע נחירה וחוטף קטנה בצלעות.
האור עולה, ואנחנו שומעים רעש- אותם, זו היית המשמרת שלי ושל
ג'ינג' (שם קיצור מגוחך לג'ינג'י- לא?). אנחנו מרעידים את שכטר
ורגב. שכטר עם הנשק מוכן, נכנס לכוונת, ורק לרגב לוקח כמה
שניות להתעשת. לא יאמן. זה נראה כאילו אנחנו הולכים לנצח כאן.
והם יוצאים מהמארב שלהם, כנראה שישנו כל הלילה, חשבו שיהיו
גדודיונרים שפשוט יעברו, הם בטח לא מתארים לעצמם שיש מישהו עם
תפקיד כמו שלי שהולך קדימה והולך עם מקל כמו מפגר כמה וכמה
קילומטרים טובים... אבל הנה זה עובד. והם קמים והם עוד ועוד
ועוד. הם 12! מה עושים? תמיד בתרגולות דיברו על חוליות רגילות
של 3-4 וגדולות של 8. ככה דופקים מכת אש אחת ובשניה כבר
מורידים את כולם. כוס אוחתוק. אין מצב שנצא מזה- אם אנחנו
יורים עליהם, אלו שישרדו יקראו לתגבורת, אנחנו איזה חמישה ק"מ
מהגבול- יטווחו את כל האזור במרגמות וקטיושות- ואו שנמות
מההפצצות או שיתפסו אותנו. עוד פעם תחושת האבדון מחלחלת לכל
פינה בלב, ולחשוב שאני האופטימי ביננו. כל אחד כתב מכתב
להלוויה שלו שנמצא במקום טוב בבית, בדרך כלל סתם מקופל על
השולחן בפינה, ככה שיראו אותו עוד לפני ההלוויה ויקריאו. אני
חושב אז אם הסדר שבו הזכרתי את האנשים הוא בסדר, שיעל אחרי
המשפחה. אין לי מושג איך כשה12 האלה קמים ונעמדים- דווקא אלו
המחשבות שעוברות לי בראש. אין לי שמץ. די. מתאפס שוב. אנחנו
מתלחשים למרות שהם עושים מלא רעש והם יותר מ-90 מטר מאיתנו.
מחלקים מטרות. שכטר את מי שנראה המפקד, צועק על כולם בערבית
ויש לו וואחד אם שש עשרה, עם ציין לייזר, מאיפה יש להם את כל
הווסאח הזה על הנשק, אפילו לנו (ואנחנו וואסחיסטים בטירוף) אין
לנו את כל הדברים האלה. לעוד אחד שיש אם 16 החלטנו שהוא גם
חשוב וג'ינג'י קיבל אותו. אני קיבלתי אחד שמנמן, פאדיחות אם
אפספס, ורגב קיבל אחד שיושב על המדורה שהם מדליקים. הם מרגישים
בבית אני חושב לעצמי, ובגלל שלא לילה, אין סיכוי שיראו מאיפה
יורים עליהם. חייבים להוריד את כולם בשתי מכות אש- אחרת הלך
עלינו. שכטר מתחיל את הספירה: "בספירה שלי, יורים באש: תשע,
שמונה, שבע (קופצים על חמש שש כי זה נשמע אותו דבר ויכול
לבלבל) ארבע שלוש שתיים אחד, אש. פאקינג שקט, אני קולט ששלי
נפל, לא רואה ממטר, לא רואה שום דבר ומחפש את החולצה הירוקה
פסים, המטרה השניה שלי- הבן זונה הגיב מהר וירד מאחורי הסלעים.
שכטר מתחיל שוב ספירה שניה- "ארבע, שלוש, שתיים, אחד", ורק הוא
ורגב יורים, אני וג'ינג'י מוודאים על שלנו ששוכבים על העשבים
(מזל שהעשבים נמוכים- ככה אפשר לראות שהורדנו אותם). ושקט.
וואחד שקט... והחארות, אין לי מושג איך- רגועים אחו שרמוטה.
אני יודע שלא הורדנו את כולם, אפילו את המטח השני לא מילאנו.
אם הורדנו את כל אלו שנפלו- הם עדיין שישה, וזה במחשבה שהם לא
מטווחים אותנו עכשיו. לא. הם לא יטווחו. הם לא יודעים איפה
אנחנו. והם שקטים. בני-זונה שקטים. עכשיו מה? לוקחים את ההאמר
ובורחים קיבינימט (זה הרצון של כולנו, אני בטוח). הבעיה היא
שאיך שנוציא את ההאמר מההסוואה, עולים עלינו תצפיות שלהם,
ומטול אחד- וחראם על החבר'ה. אנחנו מחליפים ביגוד לילה ויום.
בהדרגה, כל פעם שניים. כל כך צפוף בעמדה ואנחנו מנסים שלא
לזוז, שלא נתגלה. עד עכשיו לא הוצאנו מילה. כל הלילה. עכשיו זו
פעם ראשונה ששכטר אומר- וואלה. הפלנו כמה. יעשו לנו כבוד. ואני
חושב לעצמי, חבל- על הזמן כבוד- בתוך ארון ועטופים בדגל. חלאס.
די לחשוב על מוות. אני מצווה על עצמי ומוסיף בקול, "יאללה,
נרביץ עוד שישיה וזה יהיה באמת כבוד". רגב מהנהן וג'ינג'י פולט
אמת לרגע- רק שלא נמות קודם... מלמל בשקט, שכטר מוריד לו כאפה
ומשפיט אותו. פתאום אני חושב על הסיטואציה הזו שם. איך אני
זוכר אותה כל כך טוב, כאילו זו התרחשות שרק אתמול הייתה. איך
כל המצב הזה כל כך מוזר- רגב בכלל לא היה חבר שלי, וגם אני
וג'נג'י לא היינו ממש קרובים. ותמיד אומרים שצוות, זה בלה בלה
בלה והחבר'ה הכי קרובים ששומרים אחד על השני, ואני חושב על זה
שהייתי עם שני אנשים כל כך לא קרובים אלי בדקות האחרונות של
החיים (מסתבר שלא, כי אני כאן...), לא יודע. עוד מחשבה שכזו.
בקיצור התארגנו ויצאנו במרווחי יום. התפזרנו בהליכה כפופה,
עשרים מטר אחד מהשני (שזה כל כך, אבל כל כך רחוק, וכל כך לבד
וכל כך אבל כל כך- מפחיד) ומתקדמים בשקט, מקווים שהחארות
מארגנים פצועים או נסוגו עד עכשיו ואנחנו יכולים לברוח בשקט-
בלי להרוג ובלי לההרג. אבל אם היו נסוגים אז היו מטווחים את כל
האזור- ובגלל שלא עשו את זה אז כנראה שהם מחכים לנו או באים
לקראתנו. אני חושב על המרחק. אולי, אולי מאתיים מטר, ואנחנו
הולכים כל כך לאט. על הגב שלי הקשר המוצפן, ואני חושב אם יודע
איזה קורדינטות אנחנו ואיזה הם. למדתי את זה כל הלילה,
כשהתמקמנו בנקודה וחשבנו שהם באחד מצדדי הוואדי. עד היום אני
זוכר את הקורדינטות. 165 על 30 ו-086 95 , אני מדמיין אותנו
הולכים כמו חיילי צעצוע על המפה, 20 קורדינטות לכיוון שלהם.
בקיצור. נתקלנו, הם הורידו צרור ואני אוטומטית נופל על הקרקע,
לא מרגיש כלום. אוטומטית, פותח קשר מדווח ירי והתקלה, מדווח
שוב, מתקדם לעבר שכטר בדילוג, רואה אותו מבצבץ ומדלג לעבר
ג'ינג'. איפה רגב? כוס אוחתוק... למה לא עונים לי בקשר, אמורים
להיות מסוקים בכוננות 7. 7 דקות מדיווח ירי שלי, שהופך את
המבצע לרועש, והם צריכים להיות כאן, שלא יכסחו לנו ת'אמא. שכטר
צורח לי שגל נפצע. לג'ינג'י קוראים גל רוכברג אבל אף אחד לא
קורא לו ככה, גם לא שכטר, לא. שכטר צורח שאשאר במקום ואחפה
עליו, אני צורח לרגב, אין לי גרון, ויש יריות אוטומטיות כל
הזמן. מה הם מפגרים, או שיש להם אינסוף תחמושות? אני חושב
שהשתנתי במכנסיים כי כולי רטוב, אבל אין ריח של פיפי ואני מבין
שפגעו לי בשקית שתייה, אני בודק שזה לא דם ואני לא מת- וזה לא
דם, ואני לא מת. והקשר. כוס אוחתוק. מתי הוא נפגע. מה עוד יכול
ללכת חרא."ררררררגגגגגגבבבבב". אני צורח, "דו"ח מצב", ואני
שומע צרור במקום. שכטר צועק, "אחד נפל אחד נפל", ואני חושב
לעצמי רק עוד חמישה. מה הסיכוי. אני ושכטר נגד חמישה. אני מרים
את הראש ורואה. האצבע על ההדק עם לחץ אך לא עד הסוף, אני רק
מציץ ורואה מגודל חמישה עשר מטר ממני רץ עם הקלאץ' וזורק עלי
רימון, שנופל שני מטרים מאחורי, הוא נופל על הקרקע מאחורי סלע,
ואני מתכווץ הכי קטן שאני יכול ומתפלל שהרימון לא יתפוצץ, שומע
ביפ ארוך כמו של מכונת החייאה (זו גם התחושה שהיתה לי אז, שאני
שומע את הביפ כשמחברים אותי בבית חולים- לא הייתי מאופס...)
ומבין שהרימון התפוצץ. לא שומע כלום חוץ מהביפ הארוך הזה. מרים
שוב תראש והמגודל עומד מעלי, אולי שישה מטרים קדימה ויורה כמו
מטורף על הסלע שאני מאחוריו, אני לא מסתכל, מוריד את הראש
ויורה שלושה כדורים, בם, בם, בם. אחד אחרי השני. שוכב על הגב
ורואה את השמיים הכחולים הנוראיים האלה, ומחכה לראות אותו עובר
מעלי ולראות מי דופק למי כדור לפני. והוא לא בא. מסתובב ומציץ.
רואה אותו על הסלע שלי- רק מהצד השני. נתתי עוד כדור בראש,
צמוד, וגם כמה מכות עם הקנה של הנשק, עד שכולו התמלא בדם. כמה
כעסתי. כעס מטורף ובלתי נשלט, עליתי עם חצי גוף מעל הסלע
כשעשית את זה- והחארות פתאום יורים עלי. שכטר צורח "דיייי
גדדדי" ואני נשכב, מבין לרגע באיזה אטרף אני. בתרגילים היינו
שוכבים מאחורי מכסות חצי דקה ומדלגים הלאה. כאן אין מצב שאני
יוצא מהמחסה שלי עוד פעם. הבעיה היא שאני מסומן. שכטר צורח לי
שאבוא אליו והוא מחפה. יורה יורה יורה. ואני רץ אליו ונופל.
כזה מוגבל, לא יכול אפילו לרוץ כמו חייל, ונופל כמו איזה
דמיקולו. מזל שנפלתי במחסה. יש לנו עוד שלושה. והם לא מתקרבים
ואנחנו לא. והם לא מטווחים, ואנחנו לא יכולים לדבר בקשר (אולי
גם להם נעלם הקשר). אנחנו לא זזים ולא מדברים. אין לנו מושג
איפה רגב, וג'ינג'י שקט יחסית, מלא במורפיום, וכל יד ימין שלו
מרוסקת ומלאה בערבוביה של בוץ, דם, מדים, וגושים מגעילים שאני
רק חושב עליהם ובא לי שוב, עכשיו, להקיא. נשארנו עוד שעה ככה.
ואני פחדתי טילים, אז שכטר אמר שהוא יקום ראשון. יצא מלך. אני
קצת פחות. לא יכולתי לראות אותו קם וקמתי איתו, מעל המחסות.
הוא אמר "אתה מפגר, אתה רוצה שיורידו את שנינו", ואז אמרתי לו-
"ומה אני אעשה לבד?" אז הוא חייך, ואני חייכתי. חיפשנו את רגב.
הבנו שהם לא שם, או שכל רגע יהרגו אותנו, אבל איפשהו כבר לא
היה אכפת, רק לברוח משם. מצאתי את רגב. קר כמו המוות. קצת
שמחתי לראות שהוא נפצע בעורק , כי לא הרגשתי רע שהוא נהרג
בגללי, זה לא שבגלל שהייתי פחדן הוא מת. הוא היה מת גם אם
הייתי מגיע אליו אחרי שניה. בגלל זה גם לא צעק. הוא לא היה
יכול. הוא היה כבד בטירוף כשהרמתי אותו. כמו שמתרגלים סחיבת
פצוע והפצוע מתנגד. שכטר עזר לי וזרקנו אותו במאחורה של ההאמר.
זה כבר לא רגב. היה לי עצוב שאני מרים אותו ולא אחד מהחברים
היותר טובים שלו בצוות. באמת שנאנו אחד את השני. אני לא יודע
להסביר את זה. באמת שלא. אבל לא היה לי ממש עצוב. רק בהלוויה
שלו בכיתי כמו ילד ששמעתי את אחיו מספיד אותו. ידעתי הכל:
ידעתי שהוא חכם, ושנון, וחריף, ומזין- כמו- קיבוצניק טוב. אבל
לא התחברנו. הוא היה קיבוצניק קר כזה ואני עירוני- של- תנועת
נוער. לא מתחברים. פשוט לא. שכטר עלה עלה ההאמר ושמענו שריקות.
שנינו אדישים לחלוטין. כאילו יודעים שזה לא הזמן שלנו למות.
ג'ינג'י חסר הכרה. עולים על ההאמר וחוזרים לארץ. כשראינו את
מטולה, שנינו, מחייכים ופורצים בבכי קורע לב יחד. ניקינו את
הפרצוף כשהתקרבנו למוצב שלנו. כולם הסתכלו עלינו ואנחנו
שותקים. רק בתחקיר סיפרתי את זה. מאז לא סיפרתי לאף אחד. כנראה
שעכשיו הייתי צריך להוציא.