דמדומי שקיעה צובעים את התקרה בחדר האפלולי והחנוק שבו הוא
נמצא. התריסים המוגפים מאפשרים לאור מועט להימלט פנימה ולהטיל
צללים. שריקה ארוכה נשמעת ואחריה מכה חזקה, ההדף מידפק על
התריסים כמוות המבקש להיכנס פנימה, דרך הימלטותן האחרונה של
קרני האור הספורות נסגרה עכשיו. על כורסת העור החומה ניכרים
סימני השפשוף שנגרמו מתנועותיהן של ציפורניו העצבניות שעוברות
הלוך ושוב על הידית, נשימותיו הכבדות מצטרפות לרעש השלג ממקלט
הטלוויזיה הישן שממולו המטיל אור לבן על הריהוט הדהוי. זהו,
עכשיו לא ניתן להבחין כמעט בשום צבע, האפלה עוטפת אותו והחרדה
גדולה, הלובן שבעיניו נוצץ מבהייה חסרת תכלית במקלט המרובע
והמאובק, ריח קל של עובש אופף את החדר. עוד שריקה שמשתיקה את
נשימותיו הכבדות ושוב הדף החובט בתריסים פותח פתח לאור דמדומי
השקיעה שמציף את החדר ומאיר על ענני האבק. הוא קם בצעד החלטי,
נשמעת חריקה מהכיסא המרופט. הוא לא יכול להרגיש את הקור הסתווי
של רצפת האבן, הוא מוטרד מדי. פעימות ליבו שנרגעו מעט מכתיבות
את קצב צעדיו ההחלטיים והאיטיים לעבר הספרייה שמשמאלו ומבטו
מופנה אל החלון שנותן פתח אל המתרחש, אל ריחו של הבשר החרוך.
הוא יודע מה לעשות, הוא יודע לאן הוא רוצה ללכת בדקותיו
האחרונות. ניצב מול הספרייה, עיניו מטיילות בין הספרים הישנים,
זיכרונות עולים ובאים ומציפים אותו ברגש אילם. לאט הוא מלטף את
גבו של ספר בעל כריכה קשה ואדומה שעליה אותיות זהב, זה היה
הסידור. אצבעותיו עוברות על הכריכה הקשה שוב ושוב, היסוסים
רבים מנשוא עוברים במוחו הקודח, הוא שואל את עצמו... איך? הוא
מרחיק את אצבעותיו מהכריכה כמו מאש ומתרחק מהספרייה בצעדי
חרטה. מנסה להוציא קול אך לא עולה בידו, רק זעקה אילמת של לב
מהסס ורוח שבורה. סחרחורת קלה תקפה אותו ובהכנעה כרע על פני
הקרקע כשעיניו מושפלות. עוד שריקה, הפעם חזקה יותר ומכה
שהרעידה את הבניין כולו, זהו, אין זמן להסס, רק עכשיו הושלמה
הבנתו שאכן הוא נמצא בסוף חייו ואין זמן. הוא קם בבהלה והביט
סביבו. ענני אבק קלים נשרו מהתקרה והמנורה הטלטלה כאילו מבשרת
על הקרב ובא. הוא אחז במהרה בתיק השחור וחש במגע הקטיפה, זה
היה תיק התפילין מהבר מצווה שהוכן מראש על שולחן הזכוכית
שבסלון, הוא מהר לחפש את הטלית בתוך ארון האחסון שבמרפסת, הוא
טיפס במהרה על השרפרף שיאפשר לו להגיע לחלק העליון של הארון
שבו נשמרו הדברים הישנים והלא משומשים. הוא מזהה את הציצית,
מושך אותה בחיפזון ודוחף אותה לתוך הנרתיק השחור שלידו, עכשיו
פתאום עיניו הבחינו בעיטור השושנים ובשמו התפור על הנרתיק ושוב
זיכרונות אופפים אותו, תקופות שבהן האור לא הצטרך לחפש מחסה
מפני מה שמתחולל בחוץ. הוא מהר לצאת ופתאום נחתו עיניו על הקיר
שלפניו שעליו היה תלוי שופר שחור קטן, מתנה מסבו, שהונחה על
קיר עזוב לקישוט, החלטה חפוזה גרמה לו להוריד את השופר מהקיר
ולקחת אותו עימו. הוא נשם עמוק, הוא לא אהב להרגיש מחוסר
שליטה, הוא אוהב להקרין החוצה את הביטחון שלו, תמיד להרגיש
רגוע, שפוי ושאף אחד לא ישים לב למתחרש בתוך ליבו. הוא מביט על
ביתו בידיעה שזאת הפעם האחרונה, הוא נכנס לחדר המדרגות, הוא גר
בקומה השלישית, לאט ובביטחון צעד אחר צעד הוא יורד מדרגה אחר
מדרגה ומביט סביבו לראשונה מתייחס לכל פרט ופרט. הוא נאחז
במעקה, הוא מרגיש חולשה, קשה לו להחזיק הכל בפנים והוא מפחד
שרגשותיו הלוחצים יגרמו לו להתמוטטות ויותר מכל, לחוסר שליטה.
אור הדמדומים נגלה אליו יוצא לקראתו מהפתח כאילו מנסה לעצור
בעדו, הוא יודע שמה שהוא הולך לראות עכשיו יזעזע אותו לחלוטין
ובכל זאת הוא לא מפסיק לרגע, הוא ממשיך לצעוד, אחת שתיים אחת
שתיים, הוא סופר לעצמו כאילו כדי למנוע מעידה, כאילו כדי לעודד
את עצמו להמשיך. זהו, הוא בחוץ, אי אפשר שלא לעצור ולהביט, הוא
עוצר ובחצר הגדולה הכול שקט, הכול ננטש, כל הבריות נסו על נפשן
בחיפוש אחר מקומות חמים יותר. לפניו נגלה מחזה מזעזע. כנראה
שהפגז שנחת ליד ביתו לקח איתו את בני משפחת שיר. אי אפשר היה
להתעלם מריח הבשר החרוך, הגופות מוטלות על הרצפה, מבקשות
רחמים. הבת והבן עדין אוחזים זה בידו של זו ומבט של תמימות על
פניהם. אימם מוטלת מאחוריהם, את מרב עדייה ניסתה לתלות על גופה
כדי להפחית את כובד המתכת והאבנים מהמשא. הפנינים שלצווארה
לבשו מעטה אדמדם והזהב שלידיה כאילו מת יחד עם בעליו. נדמה
שאבי המשפחה שהיה מלפנים חטף את רוב המכה מכיוון שחלקי גופו
היו מפוזרים בחצר אך עדין ניתן היה לזהות את מיטב בגדיו שבהם
היה מתהדר בדרכו לעבודה כפקיד בכיר בבנק העשיר ביותר בארץ.
זרמי הדם שהתנקזו להם בחרכי המרצפות זרמו לפתח ביוב קרוב
.המראה היה מזוויע. דמם של בני המשפחה התמזג עם צבעו של עץ
הצפצפה שהציל עליהם בעליו האדומים המבשרים על שיאו של הסתיו.
הוא הביט על עץ הצפצפה ונזכר בימים שבהם נתן צילו לילדים קטנים
ששיחקו בגומי וקלאס, ימי פריחותיו הלבנות, ימים שלווים יותר.
לא, הוא לא יבכה אמר לעצמו. הוא המשיך מאיץ מעט את צעדיו לעבר
בית הכנסת שמאחורי ביתו. הריח המצחין של הפגרים המתים גרם לו
סחרחורת קלה, הוא מעולם לא ידע ריח שכזה, הוא לא יכול היה
לסבול זאת. על הרחובות הריקים והעזובים, ניכרת ההזנחה. ברקע
נשמע רק קולם של העורבים המכסים את חוטי החשמל, קול המבשר על
קץ הקצים. לעיניו אט אט מתגלה בית הכנסת המאוכלס עד תום בהמון
שלא היה בידו להימלט מהאש. זעקות צורמות ותפילות רמות נשמעות
מהמבנה הדחוס שאותו מעטרת המנורה, שוב עולים הזיכרונות של
התקופות שבהן המנורה דלקה במלוא תפארתה ומרצפות השיש שמעטרות
את חזית בית הכנסת בהקו לאורן של קרני השמש, אך עכשיו הן
מכוסות אבק ולא ניכר בהם שמץ של ניצוץ. עוד שריקה, הקרובה
ביותר עד כה, מעוררת בו את אינסטינקט ההישרדות, מאחורי הקיר
הסמוך לכניסה אל חצר בית הכנסת הוא הסתתר והמתין, פיצוץ עז
נשמע מאחוריו ועל הקיר שבחסותו הסתתר, למרות עוביו, הורגשו
נעיצות הרסיסים בצידו השני. הוא לא בטוח אם הוא רוצה להסתכל,
לאט לאט הוא נע לרוחבו של הקיר, נצמד אליו, עכשיו גם קול
עורבים לא נשמע, רק בליעת רוקו המתוחה הדהדה בתוך ראשו, גם
תפילותיהם של התמימים הושתקו לפתע וריח הבשר החרוך גבר. כן,
כפי שחשדה נפשו בית הכנסת ספג את מלוא הפגיעה ולא נשאר ממנו
דבר מלבד אי חורבות ותימרות עשן. הכל נגמר, הכול אבוד. גם
ברגעים טרגיים אלו הרגש היחיד שיכל להרגיש בברור הוא הרחמים
העצמיים. כל רגשות המצוקה התנקזו יחדיו לתוך דמעה אחת, שקופה,
שירדה לה על לחיו מותירה שביל של ניצוצות כאב. הכרתו ביקשה
לעוזבו, הוא נשען על הקיר הקר והמטונף ואט אט נפל על הרצפה
הקרה, ליבו הממרר בבכי ביקש להניח ראשו על כר החרש ומיטת
תכריכי המשי כדי להירדם למען ישכחו הדמעות. פתאום, קול מעיר
אותו, ליבו חזר לפעום בחוזקה. "בוא ילד! מהר! צריכים לברוח!"
הוא שמע את קולו של יהודי מבוהל שמנסה להימלט בטרנטה אפורה.
הוא התרומם בכבדות ודידה לעבר המכונית, הוא ישב במושב האחורי
כשבידו הנרתיק השחור. שתיקה ארוכה ליוותה את הזרות, גם אם רצה
לדבר לא היה זה ביכולתו. שוב הוא מבחין ברחובות הנטושים
שחולפים על פניו במהירות של 90 קילומטר לשעה, הוא זוכר את
הרחובות האלה, הוא זוכר אותם דוממים ועזובים, אז, ביום כיפור
כשהוא וחבריו נהגו ללכת בהם ולדבר, כן... הוא זוכר את אותו
יום... זה היה היום שבו הפלאפון שלו צלצל בדיוק כשעברו לצידם
קבוצה של "דוסים", שחרגו ממנהגם לכבוד היום ולבשו משהו לבן,
בתגובה לצלצולו של הפלאפון לחששו בניהם בפרצופים זועמים ומיהרו
ללכת מהמקום, אותנו זה הצחיק, אני זוכר איך צחוקינו הדהד
ברחובות הריקים אך עכשיו קולות העורבים הם אלו שמהדהדים להם
ברחובות הנטושים. לאט מתגלה לעיניו חוף הים, חוף הים נשאר כפי
שזכר ולא ניכר בו מום מן הזוועה. השמש כבר הייתה בסוף שקיעתה.
הוא ניסה להגיד לנהג לעצור, הוא ידע שאין לאן לברוח הוא ידע
שזה הסוף, קץ הקצים, הוא לא מאמין שיש מקום שאליו ניתן לברוח,
אך גרונו בגד בו ושום קול לא יצא, רק נהמה שקטה, אך באופן פלאי
ניכר שהנהג שמע את רחשי ליבו, הזיעה הקרה שעל פניו רמזה שגם
הוא לא יודע לאן הוא בדיוק נוסע, שגם הוא יודע שזה הסוף ושאין
לאן לברוח. הוא לא הוסיף מילה, רק עצר ואמר לו, כנראה לאחר ששם
לב למה שבידו, "אין עוד זמן, לך, לך תיפרד מהשמים. תיפרד גם
בשמי טוב?" הוא הנהן בהסכמה ועזב את המכונית לעבר המצוק.
החולות הלבנים נצבעו בצבעה האדום של השקיעה, הוא ניסה לדדות
קדימה לקצה הצוק, רגליו שוקעות שוב ושוב בחול הרך והקר, רוח
קלה מלטפת את פניו כאילו קוראת לו אל האין סוף. צעד אחר צעד.
הוא רואה עכשיו את הים, הים גועש וזועף, ניתן לראות ספינות
מלחמה במרחק. זהו, הוא לא יכול יותר, הוא הגיע לאפיסת כוחות.
הוא כרע בהכנעה על החול ועיניו בוהות ברקיע, הוא רואה עננים,
אדומים. תעתוע עולה במוחו העייף, פתאום, העננים מזכירים לו רגע
רחוק, את טקס הזיכרון לחללי צה"ל בבית הספר היסודי, כן, הוא
רואה את זה עכשיו, העננים יוצרים צורות מוכרות, השטן אוחז
בקרני אייל העקידה, מנסה לעצור בעדו מלהגיע. המשפט היחידי
שהצטרך להקריא באותו יום, באותו טקס מהדהד בראשו עכשיו "את ידך
אל הנער אל תשלח!". תוך כדי התבוננות הוא מנסה להיזכר איך שמים
את התפילין. מרוב השתאות ותעתוע שכח מהכיפה וגם מהברכה. הניח
בזריזות את תפילין הראש על מצחו והתחיל ללפף את תפילין היד על
ידו, קרירותן של הרצועות על ידיו החשופות הטביעו אותו
בזיכרונות מימי הבר מצווה, הוא מרגיש עכשיו בשנית כמו ילד
שעומד לעיני כל המזוקנים על במת החזן, התכסה בטלית, ופתח את
הסידור באקראי. מה לקרוא? מי יודע? מולו תפילת הקדיש. הוא מנסה
לקרוא, פותח שפתיו וקול אינו יוצא, רק אנקה אילמת. עוד ניסיון
עולה בתוהו, גרונו בוגד בו. לראשונה, הבהלה ניכרת על פניו. הוא
לא יודע מה לעשות. הוא מביט לכל עבר ויבבות של ייאוש עולות
עכשיו. הוא שוב מסתכל על העננים והאייל מזכיר לו... השופר. הוא
נוטל לידיו את השופר השחור, מלטף אותו, חש בעוצמתו, באש, הוא
מביט בו כמושיע, מעביר את ידיו הלוך ושוב, מרים אותו אט אט
ומצמיד אותו לפיו ונושף בו מלוא ריאותיו. קול לא נשמע, רק רחש
האוויר החומק מהפיה, הוא מנסה שוב ושוב, אך קול לא נשמע. הוא
מביט אל השמים, בעננים, בדמדומים וכאילו נשמתו יצאה מגופו
בכבודה ובעצמה ותקעה בשופר שהוצמד בחוזקה לפיו. תקיעה ארוכה
נפלטה מהשופר, זעקת כאב. הוא הביט שוב בתעתוע השמימי שלו אך
הרוח עיצבה שוב את הרקיע וכוכבי הלילה כבר התחילו להציץ. פתאום
שומע מאחוריו קולות בערבית, קול השופר הסגיר אותו לידי האויב
ותשמישי הקדושה הסגירו את זהותו. "יהודי! הרגו אותו!" הוא לא
זע רק המשיך להביט בשמים. קול ירייה כמו רעם המפלח את האוויר
מקנה אקדח של שנאה שבידו של המרצח פילח את ליבו של היהודי
הנשמט מהחיים על פני החול שלמרות תומה השקיעה שב להיות אדום.
תשמישי הקדושה כעדים, השופר עוד בידו, רחש הרוח המכה בחולות,
הגלים והדמים שזועקים מן האדמה, דם, רק דם.