השיר הזה מוקדש בהמון המון...
הערכה.
דאגה.
אסירות תודה.
והכי הרבה...
אהבה!
לניב יפת. ידידה במשבר.
ולכל משפחת יפת.
זו הפצצה הראשונה
בדקה האחרונה
התשיעית במספר
בזמן שעבר
מאז שאבא יצא
הוא עוד לא חזר
את הדלת הוא סגר
והלב שוב נשבר
וקול בכי חלוש את דממת הממד חדר
אמא תוהה הן זה אפשר?
להשאיר מאחור את כל היקר
לזרוק דאגותיה מעליה
ולארוז תקוותיה לצד חפציה
את הדלת הוא סגר
והלב שוב נשבר
וקול בכי חלוש את דממת הממד חדר
התקווה שיום יבוא... אולי מחר
תחזור המשפחה לחיק המוכר
והשדות אינם עוד שדות של קרב
וגם הבעל לביתו שב
אינו חייל הוא אלא איכר במושב
ניב. אני מודה לך מכל הלב על כך.
שברגעים המכאיבים ביותר של מלחמת לבנון השניה.
נתת לי את הזכות.
להיות האוזן הקשבת למכאובייך.
והכתף האיתנה עליה תוכלי להשען.
ובסופו של דבר.
גם את ההשראה.
לכתוב יצירה זו.
שהיא חסרת תקדים ברקורד הצנוע שלי.
ועל כן אני כה גאה בה. | 