"תשמור על עצמך יונתן שלי" אמרה אמו של יוני בקרירות, דקה לפני
שיצא מהבית.
"הרגילה הסתיימה, צריך לחזור לבסיס, לחבר'ה, למבצעים, לפחד,
לגאווה אולי..." חשב יוני ובטנו התהפכה. תחושת פחד מוזרה
תפסה אותו. בדרך כלל הרגיש גיבור כאשר יצא אל הבסיס... אבל
עכשיו... דמעות עמדו בקצה העין.
חבריו קיבלו אותו בשמחה, אך לא היה זמן לשיחות ועדכונים, קראו
לחבר'ה לתדרוך לפני היציאה למבצע הבא, אותו תכננו כבר למעלה
מחצי שנה. החבר'ה התרגשו... משהו גדול עומד להיעשות...
יוני ישב והקשיב לתדרוך, הוא היה מרוכז. מכולם, הוא היה הכי
להוט לצאת למבצע הזה, הוא היה בטוח שיצליחו, שאין כל ספק שיקרה
משהו...
כל החיים שלו יונתן היה בטוח בעצמו, תמיד היה כריזמטי ואהוב על
כולם, עם בנות כמובן לא הייתה שום בעיה, מי תעמוד בחיוך המקסים
שלו? אפילו הקצין ההומו ההוא שהגיע לבסיס בפסח שעבר לא הסתיר
את חיבתו הגדולה ליוני... שהיה קצת מובך אולי...
הציפיות מיונתן תמיד היו גדולות. הציפיות של כולם. של אמא שלו,
של האחים שלו, של החברים שלו, גם אבא שלו לפני שנפטר אמר לו
שהוא הולך בשקט לעולם הבא כי הוא יודע שיוני שלו ידאג לכולם
ויסדר הכל. יוני לקח את זה ברצינות ותמיד גונן על משפחתו...
אולי אפילו יותר מדי.

יום שני בערב. תחילת המבצע, אש בעיניים וביטחון עצמי בכיס
האחורי... "תהיו ערניים, אין לדעת מאיפה תבוא הסכנה!" אמר
המפקד, אך יוני צחק... אמר שהוא עצמו זו הסכנה...
הקרב החל, קולות של ניפוץ וירי החלו להישמע, עוד צרחה של כאב
ופרידה הגיעה אל אוזניו של יוני, ואז התרומם, "צריך להרוג את
הבן זונה, אותו ואת המשפחה המזדיינת שלו!!!" עיניו כוונו אל
ביתו של הבן זונה וקלטו פתאום בפתח הבית את אשתו אוחזת בילדה
הקטן שבוכה ומנסה להרגיע אותו... כמה חום שהילדון הזה קיבל...
חום שיוני לא הכיר מאמו שלו...
יוני השתתק. חבריו צעקו לעברו "תירה יונתן, תירה כבר!!!" אך
יונתן לא שמע כלום, הוא קפא במקומו.
הבן זונה הגיע מאחוריו וכיוון אקדח לרקתו, המשפט היחיד ששמע
יוני בראשו היה "תשמור על עצמך יונתן שלי"...

ופה קרבו של יונתן - הסתיים