אני מסתכל עליה כאילו מבחוץ. עומדת שם עם הגב לחלון, פסים דקים
של אור יורדים באלכסון לאורך הגוף שלה, לאורך הידיים, פסים
ארוכים וחדים מתארכים לכל אורך החדר ורק הראש שלה בחושך. זאת
הייתה יכולה להיות תמונה כל כך פסטורלית אם לא הייתי יודע מה
הולך לקרות עכשיו, ואני יודע שהוא הולך לקרות כי אני דחפתי
אותך לזה, זה הכול אשמתי. אני מסתכל לאחור ומבין שלמעשה אני
כתבתי את התסריט ואני גרמתי לך לעשות את זה. חשבתי שזה יתאים,
יוסיף ערפל לסיפור, יגרום לאנשים להעריך יותר את מה שיש להם,
להעריך יותר אותי ואותך. את היית חשובה לי כל כך, אני פשוט
רציתי שתצאי בבום, לא רציתי שתיעלמי מהמסך, לא רציתי שתיכנעי
להם, תהפכי למספר, רק רציתי לעזור לך לנצח, בשבילנו. ועכשיו
אני קורא את המכתב שלך ומסתכל, ואני רואה אותך אבל אני נשאר
במקום, זה יפה מדי. נוצר בי משהו מוזר מין כאב בלתי נסבל, אבל
כאב יכול להיות כל כך ממכר. אני מצטער אבל הפעם אני לא יכול
לעצור אותך. ואני יודע שרצית, את לא חשבת שזה אמיתי, את היית
בטוחה שאני אעצור אותך אבל לא הפעם, הפעם אני לא יכול ואת, את
כבר עמוק בפנים. את קבורה מדי, את לא יכולה לצאת, אם רק היית
יודעת לא הייתי נכנסת לדבר כזה, תמיד הייתה לך כזאת שליטה. אבל
עכשיו אני מחזיק את החוטים, אני כותב את התסריט, העיפרון אצלי
ביד, ואני כותב כי זה מה שכולם עושים. כל אחד כותב את הסיפור
שלו, אבל אני כתבתי את שלך, אני גרמתי לך לכתוב את מה שאני
רציתי, אני השכחתי ממך כל מילה אחרת, אני הכתבתי ואת כתבת. אני
יודע שהבטחתי סוף שונה, לגמור את הסיפור אחרת, אבל מאוחר מדי,
אני נתתי לך את מה שרצית ובתמורה את כתבת, וכשהבנת מה כתבת זה
כבר היה מאוחר מדי.
את תמיד כתבת בעט, לא רצית שישנו לך, פחדת שיהרסו. את יודעת
אומרים שהאמן תמיד אוהב את הטיוטה הראשונה, אבל לכל טיוטה יש
את הנקודה בסוף. סוף התסריט מורידים את הווילון, כולם עוזבים
את האולם, ומה נשאר רק אורות השקיעה שמאירים על התסריט הגמור,
שחתמת בדם.