הם צוחקים ביניהם, מדברים על כל מה שמעניין אותם וברור לי שזה
לא אני...
חשבתי שאף פעם לא יהיה אכפת לי, אבל טעיתי, אני רוצה שהם ישימו
לב..
אולי הדרך הכי טובה זה לתקוע סכין בליבי ולקוות שנהר הדם
המטפטף ימשוך את תשומת ליבם, אך משום מה אני מרגיש שזה יהיה
עוד סתם כתם על הנעליים שלהם, דבר חסר חשיבות....

מדוע אני צריך להיות כמו רוח רפאים באמצע החדר?
בלתי נראה, מת , קר וריק

למה הם לא מבינים? רק פוחדים?
מדוע אני צריך לחיות ככה?
מדוע הכאב בא במקום השמחה?

הלוואי והתשובות היו באות אליי..
כי אני לא מוצא אותן......
ואני מרגיש אבוד...

הם לא מבינים עד כמה הם פוגעים בי....
כשאני מנסה לדבר, הם משתיקים אותי או מתעלמים.....
כאשר אני מרגיש רע והבדידות אוכלת מבפנים הם לא יבואו לשאול
למה...
ואני שואל את עצמי...
למה אני?
למה ככה?