הייתי חוזר הביתה, בן עשרים וקצת, עוד לילה תל אביבי מיוזע
נגמר. ללא אהבת אישה ומלא בתסכולים שהיום, אחרי כמה מערכות
יחסים ובתוך חיי נישואים, מזכירים לי תמיד כמה טוב להיות
מאוהב. אבל אז ,מסטול או שיכור ובדרך כלל יחדיו, מתוסכל ורעב
למרות כל המנציז' שדחפתי אצל דוד בוריס או דותנסקי, כשלתי לחדר
בבית אימי, לחדר שנותר לי כמעוז במרכז לאחר העלייה לקיבוץ.
נזרקתי על המיטה בחושך, כל יגון העולם בסגנון ורתר הצעיר פלח
בין רקותיי. ואז הדלת הייתה נפתחת למחצה וקול טפיפות רגלים
נשמע, גוף נמוך היה מזנק למיטה ומניח את הראש על הרגל שלי.
עיניים חומות ענקיות הסתכלו עלי וחיוך נזרע בקצות שפתיי, ידי
נשלחה לליטוף הפרווה המנומרת או האף הרטוב וקול עיטוש היה
נשמע. אלפא.

אני מניח שכל בעל כלב יכול לעצור עכשיו ולחשוב על הרגעים הללו,
רגעים של בדידות מוחלטת ושל כלב נאמן שמלווה אותך, יותר
מהמשחקים, יותר מהמריבות על "אין לי כוח עכשיו לטיול" או
"אלפא! רדי מהמיטה" ו"אלפא! לא לקפוץ על אירה או אסטריד, אביטל
או נטע ונטע וטל", או "אלפא! רק יעל ישנה איתי במיטה הזאת, לכי
לישון אצל דן!". בגיל 30 אחרי 11 שנים של קשר עמוק, של משחקים
וליטוף הפרווה, של טיולים ומריבות על כמה אני אזכה לאכול לפני
שאני אשליך לה עצם. זה מה שנטוע הכי עמוק בזיכרון, התמסטלויות
של בדידות במרפסת בית אמא, עם ראש שמונח על רגלי, העיניים
יודעות מתי לפזול אל האבטיח או הבייגלה ומתי העצב כל כך עמוק
שעדיף להתרכז בי, בנה של האדונית.

בלילות, בלילות, כשכולם ישנים, מלקקים הכלבים פצעי אדונים.
ואלפא, שידעה תמיד להתגנב דרך שער החצר בשביל לאכול זבל ברחוב
ולחזור עליזה ושמחה ומריחה במקרה הטוב רק מזבל ובמקרה הרע מכל
נבלה שהייתה במקרה בסביבה, שידעה תמיד להעלם אחרי שחיסלה עוד
ערימת שניצלים שלהווייתם היו מונחים קרוב מדי למפתן השיש.אני
זוכר את היום שחזרתי הביתה וגיליתי שהתירוץ "הכלב אכל לי את
המחברת" הוא לא אגדה אורבאנית, כי אלפא כרסמה בעליזות את
"כימים אחדים" של מאיר שליו, אלפא, שידעה לזהות צער, בדידות
ומועקת נעורים וללוות בקרבה שקטה של נפש טובה את ריקנות לילות
שיכרוני, להירדם במיטות לרגלי, לרגלי אחי אחותי ואימי. אלפא
שנודעה במגוון כינויים, הטולוף היפיוף, החמוס הערמומי והשלמות
הקוסמית, עזבה אותנו.

עכשיו היא עטופה בשקיות וסדין, עוד מעט תושלך גווייתה לצפרדע
צהובה בלב תל אביב. אחי בוכה בתל אביב הלילה ואחות בפתח תקווה
מזילה בבית אבא דמעה ורק אמא שנתנה לאלפא יותר מכולנו, במסירות
היומיומית של טיולים, בבדיקות וזריקות ווטרינרים, בהאכלה
והליכות בריאות על חוף הים, תלך לישון הלילה בידיעה שלמרות
הצער, סבלה של כלבה זקנה נגמר. שהחיים שהיא הצילה לפני 11
שנים, בסניף של צער בעלי חיים, היו עד קיצם מאושרים ובטוחים.

נגמר, האף השחור יבש, ברק האישונים השחורים כבה, הנשימה פסקה,
במחווה אחרונה של אהבה גררה אלפא את עצמה לרגלי אימי ונפחה
נשמתה. ומה נשאר? זיכרונות, רגעים של אושר פשוט, אנושי וחייתי.
תמונות, בעיקר אלו שדנצוק צילם למרות מחאותיה של אמא, ואהבה,
אהבה גדולה ופשוטה בין משפחה לכלבה שלה. אלפא כבר לא תטופף על
כסיותיה הלבנות בשדרות רוטשילד או בטיילת, ראשה כבר לא יזדקר
ממכונית נוסעת בין פתח תקווה לתל אביב או למרום גולן. רק
בזיכרון האנושי, הבוגדני כל כך זה יקרה מעכשיו, רק תמונות על
הקיר שקלטו לנצח מסוים, רגע אחד.

                         

לזכרה של אלפא נתן, כלבה מדהימה            1994-2006