כאשר אני נזכר בו אני לא בטוח אם אני נזכר בו בגלל האדם שהוא
היה או בגלל הזיכרונות שאופפים אותי לגביו, אני מתכוון הדברים
שהוא עשה. שאני חושב על זה שוב, אני מבין, שבעצם , זה אותו
הדבר. בין שנה אקדמית מחורבנת לשנה אקדמית מחורבנת שנייה, בדרך
כלל יש חופשה של שלושה חודשים. אחת הסיבות שאני קורא לשנה
האקדמית הראשונה, מחורבנת, וגם לשנייה היא המחסור בכסף. אתה
רוצה להתחיל עם בחורה, אבל מה עם הפגישה הראשונה, צריך להזמין
אותה לאכול לא? בכל אופן בין המחורבנות החלטתי לטוס ולעבוד
בארה"ב, לעשות קצת כסף אתם יודעים. קצת כסף, אבל הפעם בדולרים.
לפני הטיסה החלטתי לבקר את סבתי ואת דודי. חששתי כי אחד מהם
יבחר, דווקא בעת היותי מעביר חפצים ממקום למקום לאמריקקים,
להיאסף אל אבותיו. הלכתי לבקר את סבתי שתחייה בקרית חיים המתה.
היא ביקשה לראותי וכאשר אמי אמרה לי שבסופו של דבר יצא לי מזה
חמש מאות שקלים, הטרחתי את עצמי מערבה. אבא שלי תמיד אמר שני
דברים על סבתי, במיוחד שזו התלוננה על כאבים פיזיים כאלה
ואחרים, "תאמין לי היא עוד תקבור את כולנו" והדבר השני "היא אף
פעם לא סותמת את הפה". בכלל לראות את סבתי מציעה לאבי דבר מה
לשתות או לאכול זה מחזה שלא מהעולם הזה. נסו לתאר לעצמכם את
ג'ורג בוש בפגישה היפותטית עם קארל מרקס, כאשר ג'ורג בוש מנסה
בכל כוחו הוויברלי לשכנע את מרקס שסוציוליזים זה sucks
וקפיטליזים זה cool. אני מסכים עם אבא שלי, אבל רק חלקית.
האישה הזאת באמת תמות אחרי כולנו, אבל זאת לא אשמתה, זה פשוט
בגנים של המשפחה שלה, אתם מבינים, אמא של סבתה שלי הפליגה
בחייה עד לשנתה התשעים ושש. תאמינו לי! היא אפילו הצמיחה
שיניים מחדש. בקשר לדבר השני שאבא שלי אמר, הקטע עם הדיבור,
אני מסכים שהיא לא סותמת את הפה, אבל צריך להודות, היא אשת
שיחה. תמיד עניין אותי איך היא, הם, חיו שם בסוריה לפני 80 שנה
ותמיד שאלתי אותה על זה. היא מצידה תמיד נראתה כמי שחיכתה
לשאלות מסוג זה כמו ילד המצפה לממתק בחוסר סבלנות. תמיד לאחר
אותה שאלה הייתה נשענת על מסעד הכיסא, כף רגלה השמאלית הייתה
נחה לה על כף רגל ימין ובתנועה אחת הייתה מכנסת את שתי רגליה
אל גופה. שתי כפות ידיה היו שלובות אחת בשנייה ועוטפות את ברך
רגל ימין. אז הייתה מפנה את פנייה שמאלה לעברי וקמעה למעלה
מראשי אל עבר חלל החדר, מוציאה אנחת אוויר חלושה אך ארוכה
ונותנת לענייה לבהות באחד הקירות. אני יכול להישבע שבאותו רגע
היא לא ראתה את קיר ביתה בקריית חיים אלא זה אשר בסוריה. אני
מצידי הייתי כורה אוזן ומקשיב, נותן לקולות העבר של משפחתי
לחדור אלי, כמה זמן עוד נשאר לנו להיות ביחד? לי ולה. כאשר
הייתי קטן לא זכיתי לטעום מדבריה הנעימים, אם בגלל שהייתי קטן
ואם בגלל שאבי היה לרוב מדיר רגליו מדירתה. עשר שנים של מריבה,
עשר שנים של שתיקה רועמת בינו לבינה, נתנו אותותיהם גם על
ילדיו, ואני בתוכם. היא נהגה לספר לי על ימי נעוריה עת סיימה
את לימודיה בבית הספר אליאנס. היא ספרה לי שהייתה נוהגת להכין
את שעורי הבית שניתנו לה תחת אור העששית. ואיך הסכימה להיות
מורה לצרפתית לכיתות הנמוכות בכדי לסיים שתיים עשרה שנות
לימוד. אני לא יודע מה איתכם, אבל העבר תמיד מעלה בי רגשות של
רומנטיקה, לוקח אותי למקומות רחוקים ואקזוטיים, מקומות שם
החיים היו פשוטים יותר: עפרון, נייר ועששית. בלי פלורוסנט, בלי
מחשב, בלי כל הלחץ מסביב. תקראו לי איך שאתם רוצים, אבל ככה
אני מדמיין לי את זה וזה עושה לי טוב. את דודי הלכתי לבקר בשבת
האחרונה לפני הטיסה, הוא ישב על כיסא פלסטיק ליד דלת ביתו.
השבת הייתה שייכת לאחד מימי חודש יולי, אבל מהימים היותר
נעימים של אותו חודש. נשקתי לו ושאלתי לשלומו ונכנסתי פנימה אל
בן דודי. אותו דוד הוא בשבילי יותר מאדם. הוא זיכרונות של ימי
חג, של ימים שמחים ועצובים כאחד. הוא חלק גדול מנוף ילדותי,
כמוהו גם ביתו והשדות שסבבו אותו. אותם שדות שאני ובן דודי
נהגנו להלך בהם בימי שבת וללקט גרעיני חמניות אל ידנו הקטנות
גם כאשר היה אסור (שבת! אסור!). לילדים בני שש שדה חמניות נראה
כמו חדר גדול שבו אפשר ואף רצוי ללכת לאיבוד. כאשר גובה
החמניות הוא כפול משלך העולם נראה גדול, אבל לא גדול ומפחיד
אלא גדול ומסקרן. ואז אתם רצים אל תוך השדה ומנסים לאחר דקות
מספר לחבור יחדיו. אתם צועקים אחד לשני, צורחים ואז שמצאת אותו
אתה מרגיש בעננים למרות שהרגלים נחות על הקרקע, הפחד שליוה את
הילד בין השש שרץ וצרח לו לבד בשדה החמניות הזהובות עזב אותו
והחליפה את אותו הפחד תחושה של יחד. היום החמניות כבר לא
מצהיבות שם, גם צבעם החום של אדמות השדות נעלם. היום צובאים את
שדות ילדותנו מבנים לבנים בצורת מלבניות שונות. יש שיקראו
למבנים האלה 'הבית שלי', אני קורא להם 'אלה שמסתירים לי את נוף
ילדותי'. בילדותי נהגנו לפקוד את ביתו של דודי כמעט כל שבת
שנייה. היו אלה שבתות לא נשכחות של אבטיחים מאדימים, קלחי תירס
זהובים ומיני פירות וירקות אחרים על שלל צבעיהם. נאהבו עלי
במיוחד אותם ימי חג, ובפרט פסח. אני זוכר את טקס חיפוש
האפיקומן ברחבי הבית. כל המשפחה הייתה מבטיחה כל שנה למוצא
מתנה. לאחר שעות של חיפושים כל הילדים ובתוכם אני התייאשנו
ושאלנו למקום האפיקומן. אז דודי היה מביט בכל הילדים תוך שהוא
מלטף את בטנו ואומר, 'אכלתי אותו'. כל הילדים התעצבנו תחילה
ולאחר שמיעת צחוקם המתגלגל של כל באי הבית היו גם הילדים
מצטרפים לצחוקם. ככה זה, הומר שחור. אני ובן דודי שוחחנו מעט
ואז היה עלי ללכת. אני זוכר שיצאנו את הבית אל הגינה והבטתי
באשכולות הענבים המתנדנדים להם מהגפן, החלטתי לבצור לי מעט
ענבים. בדרכי החוצה את חצר הבית פגשתי את דודי שוב. הוא ראה את
הענבים וביקש כמה לידו והחל למעוך חלק מהם. אז הוא הושיט ידו
לעברי ובידו העינב שמעך זה עתה. 'אתה רואה?' שאל אותי בכל
חלוש. 'רואה מה, דוד?' עניתי. 'הגלעין' אמר, 'גלעין העינב עדין
לא שחור', 'שיהפוך הגלעין לשחור זה סימן שהענבים הבשילו
למאכל'. בן דודי ביטל את דברי אביו בהינף יד, לא מפאת חוסר
כבוד אלא שדברים אלה היו ידועים לו. אני עצמי לא ידעתי דברים
אלה ושמחתי לשמוע אותם. אלו היו המילים האחרונות ששמעתי ממנו.
כשלושה שבועות לאחר נחיתתי בארה"ב, התקשר אלי אבי והודיע לי על
מותו.