המכונית שטה לה על הכביש המתפתל, גשם עכשיו והדרך רטובה. טיפות
הגשם ניתזו אל האדמה ושיוו למרחבים מראה של ים סוער. העננים
המאפירים מעליהם החוו על הקדרות שעטפה אותם ועצי הזית, החולפים
על פניהם משני צידי הכביש, ערומים מעלוותם, רק איששו את
תוכחתם, משהו חסר, מישהו אבד לנצח. יוני לא העז להסיט את פניו
אלי יואב, הוא המשיך לנעוץ מבט בדרך המתפתלת, ובפנים... בפנים
הוא מתפתל. שנים שהם מכירים ומוקירים אחד את השני. שנים של
קירבה אינטימית, חברות אמיתית. פעמים רבות הפילו קירות עבים של
רגשות העוטות אנשים מסוגם, אבל הפעם היה זה שונה, ועל אף הקרבה
הגופנית, בתוך הרכב הכל כך צפוף הזה, הוא הרגיש קרוב יותר מדי,
לא נוח. יואב הביט אל מטע עצי הזית החולף לימינו ושקע במחשבות,
"מי יודע מה בליבו כרגע? רק אלוהים!"
"פעם בכמה שנים נוהגים להפשיט אותם", אמר יוני. יואב סובב ראשו
ושאל, "מה?" כמו היה אדם שרק עכשיו נעור משנתו. "אמרתי שמדי
כמה שנים הערבים נוהגים להפשיט את עצי הזית מעלוותם, הם כורתים
את הענפים כך שגובה העץ לא עולה על מטר וחצי. אנשים שלא מבינים
בעץ הזית חושבים שהערבים כורתים את עץ הזית להסקה בלבד וזה
נראה בעיניהם ברברי. מה שהם לא יודעים, שהפעולה הזאת מכריחה את
עץ הזית להצמיח ענפים חזקים יותר מאלה שהיו לו ומבטיחה תפוקת
זיתים רבה יותר בעוד שנתיים". "לא ידעתי את זה", זרק לעברו
באדישות משהו. הוא המשיך לנסות ואמר, "אתה יודע שבשביל להרוג
את עץ הזית צריך לעקור אותו מהשורש, כן, הוא עץ ממש חזק. לא
משנה כמה ענפים תגדום ממנו, אפילו תקלוף ממנו את כל עלוותו הוא
ימשיך ויצמח, כזה הוא עץ הזית, עקשן כזה". "כמעיין המתגבר",
אמר לעברו יואב, ויוני לא ידע את נפשו ושאל בתוך עצמו, "האם
הוא הבין על מה אני מדבר?"
"אבל אני לא עץ זית יוני, אף פעם לא הייתי ואף פעם לא אהיה".
"אני יודע יואב, אני יודע". המכונית המשיכה לשוט בים של עצי
הזית. עצי זית ערומים בחורף הקשה הזה, הכל כך קשה הזה.