"הי ניצן, חכי שנייה", קרא לעברי קול נלהב, "קראתי את הסיפור
שכתבת 'נשף המסכות של קריסטיליה', רותם הראתה לי אותו".
הסמקתי, הרגשתי הלם ומבוכה מסוימת כאילו גוף זר חדר לתוכי,
לנפש שלי. הרגשתי עירומה, כאילו בין רגע הוסרה מפניי המסכה
הזאת שאנשים עוטים על עצמם בפגשם זרים.
האמת שאני דווקא דיי אוהבת את נשמתי המעורטלת, אך תמיד ישנם
איברים שעדיף להצניע. גם אם בנשימתך אין כל רבב, ייחשב זה כלא
מנומס לחשוף את עצמך לעיניי קבל עם ועדה. בנשף המסכות התמידי
שבו אנו חיים אינך יכול לחרוג מן הנהלים המקובלים. עליך לרקוד
את הריקוד שכולם רוקדים, אינך יכול לרקוד ולס כאשר כולם נעים
לצלילי טראנסים.
בפגשך זרים עליך תמיד, אבל תמיד, לעטות מסכה. פשוט בגלל
שלאנשים יש הרגל מגונה לירוק בפני כל פרצוף הנקרא לדרכם,
להשפילו ולהעליבו. להטיח בפניו ביקורת, לבוז וללעוג לו מאחורי
גבו.
אין דבר נורא יותר מיריקה בפרצוף. המסכות נועדו כדי להגן מפני
אותן היריקות. אך המסכות לא תמיד מצליחות להגן, וזה בגלל אותה
תכונה מתועבת של בני האדם - החטטנות. אותה חטטנות הרסנית מחפשת
כל הזמן אחר פיסת עור חשופה כדי לירוק עליה, ומאיימת בכוח לגרד
את המסכות.
היות ותפקידן של המסכות הוא רק להגן, הן אינן חיבות להיות יפות
יותר מהאדם העומד מאחוריהן. ישנן מסכות מכוערות למדי,
גרוטסקיות, חלקן אף מבליטות את הדברים הפחות נאים באישיותו של
האדם ומצניעות את חלקיו היפים ביותר. המסכות הללו הן בערך כמו
בגדים, יש כאלה המחמיאים וישנם שאינם מחמיאים כלל, ובהיסח דעת
מבליטים את מה שהאדם מנסה להסתיר.
חייכתי את אחד מחיוכי המזויפים כדי להסתיר את מבוכתי, ושאלתי
בהתרגשות "ומה חשבת עליו?" חיכיתי לתשובתו בקוצר רוח.
אוך. אינני מבינה את עצמי. אני בזה לכל קוראי על הצורך הזה
לחדור לפנימיותי. אך עם זאת היד אינה מפסיקה לכתוב, ואינה נחה
לרגע. ולא די לה רק בכתיבה, היא מעוניינת גם בפרסום. היא רוצה
שכל אדם ידע מי זו ניצן פרידמן. משתוקקת לכך שיכירו אותי באמת.
אני כמהה לדעת מה הם חושבים, אך כל כך מפחדת מאותן יריקות.
-"וואו, אני ממש אהבתי את סגנון הכתיבה שלך, את היכולת שלך
לתאר רגשות, הדימויים שלך כל כך מקוריים, אם כי את משתמשת יותר
מדי פעמים באותן המילים, אך זה מן הדברים שמשתפרים עם הזמן.
וסגנון הכתיבה מעורפל במקצת, אך יש כאלה שאוהבים את זה. אני
ממש אהבתי את הדרך בה הצגת את הדמות, היא ממש מעוררת הזדהות.
יש לפעמים איזו הרגשה כאילו שהאדם שכתב את הספר הוא הדמות
עצמה. אלמלא הייתי מכיר אותך הייתי סבור שכך העניין. אך את
שונה בתכלית מאותה דמות נאלחה, מדוכאת, אובססיבית, השרויה בתוך
עולמה הפנימי שמנותק לגמרי מן המציאות. כל הפחדנות הקפריזית
הזאת מהיחשפות, העומדת בניגוד לכעסה על צביעותם של אחרים,
יוצרת אירוניה מסוימת, ומציגה את דמותה כמגוחכת למדי. במיוחד
לנוכח העובדה שהיא עושה רשימות של תכונות האופי המאפיינות כל
מסכה אותה היא עוטה על פניה כדי ששמא לא תתבלבל בין אופייה של
כל אחת.
דרך אגב את מזכירה מעט את מסכה מספר 10, ביישנית כזאת וצנועה,
נחבאת אל הכלים. איפה החבאת את כל הכישרון הזה?". הסמקתי.
"קצת קשה לי להתחבר לדמות של קריסטיליה. הפחד שלה מחשיפה, כל
הדיסקרטיות הזאת. ההתייחסות לנפש כדבר דוחה שצריך להסתירו. אם
כי במחשבה שנייה במידה ואישיותי הייתה זהה לאישיותה אני מניח
שגם אני הייתי מתבייש בעצמי. אופייה כל כך דוחה בעיניי. לכן
אני כל כך מעריך את צורת כתיבתך. את מצליחה לגרום ליחס אמפטיה
והבנה כלפי הדמות, בצורה פשוט מדהימה!"
עמדתי מולו והבטתי על שפתיו הנעות, אך המילים עצמן כבר הפסיקו
לחדור לתודעתי. הרגשתי איך לאט לאט אני נאכלת מבפנים. את עצמי
אני כותבת! אינני ממציאה את דמויותיי. מילותיו היו כסכין
מושחזת הדוקרת את אוזני ללא הרף. מוזר הוא אותו ציבור. תמיד
סקרן הוא להציץ לראות את האדם במערומיו. אך עם זאת הוא אינו
פתוח לקבלו.
הייתי המומה. הוא הצליח לירוק בפרצופי בעודי עוטה על עצמי
מסכה. המסכה אינה חוסמת את יריקותיו הנשלחות לעברי כחצים, אלא
היא זו הגורמת להם. כיוון שלו ידע כי אני האישה המגוחכת עליה
הוא קרא, היה הוא שוקל את מילותיו. מתנהג בצביעות הכול כך
אופיינית לאנשים, ולא היה מייסר אותי עם מילותיו הכואבות.
איוולת היא לחפש אחר דעתו של האחר עליך. בני אדם ואני איתם
אינם באמת מחפשים ביקורת כנה, אוזניהם בנויות רק למחמאות
שעושות נפלאות לאגו שלהם. ושינוי התנהגותם בעקבות "הביקורות
הבונות", לא נעשה כי הם רוצים להשתפר, אלא רק כדי שיוכלו לקבל
עוד מן המחמאות הנכספות. כדי שיאהבו אותם האחרים.

הרגשתי איך הבכי חונק את גרוני, ואני נלחמת בו, מונעת בעדו
לפרוץ החוצה, מעבר למעטה פניי החתומות. נלחמת בהבעות הפנים
שמאימות לעלות על פני ולהסגיר הכול.
מביקורת שכזאת מצופה ממני שאשמח. אחרי הכול הוא הרעיף מחמאות
על סגנון כתיבתי, ועל הסיפור. אך לא הייתי מסוגלת לכך. לאחר
מכן הוא שאל: "איך הצלחת לחשוב על דמות כזו, ולהזדהות עימה
בצורה כל כך משכנעת? מאין שאבת את המקור לדמות בסיפורך?" זה
היה הקש ששבר אותי, ניפץ אותי לרסיסים קטנים. לא יכולתי לאסוף
את עצמי, לשמור שלא אתפרק. הייתי חייבת לברוח משם כמה שיותר
מהר לפני שלא אוכל עוד. נותרו לי עוד שניות בודדות עד שגשם
הזלעפות יצא מעיניי ויציף את פניי. כחכחתי בגרוני ועניתי לו
בחיפזון "א...מפה ומשם, סודות המקצוע אתה יודע. אוי כבר חמש
וחצי אני מצטערת, אך אני ממש ממהרת, אולי נדבר עוד בפעם
אחרת".
הלכתי לצד ונתתי לדמעות המלוחות לטפטף, לכל העצב להתפרץ ולשטוף
את כל האיפור והמסכות שכיסו את פני, הן ממילא חסרות תועלת. הן
אינן מגנות בפני היריקות החמקמקות האלה.