הם היו שלושה - דנה, יונתן ומתן.
דנה ויונתן הכירו מאז ומעולם, והיו חברים הכי טובים.
מתן פגש את יונתן בשירותו הצבאי, לפני כמעט חמש שנים, והם מייד
נהיו חברים טובים.

יונתן ודנה היו שניהם טיפוסים רגישים, מהסוג שמאמין באהבה ממבט
ראשון, ושלא מוכן להתפשר על פחות מהאהבה המושלמת.

מתן היה "פרפר", לא היתה לו חברה קבועה. הוא העדיף אותן
זמניות, אחת לכל לילה.

שלושתם יצאו לפאב, לנסות לעודד את דנה.

דנה והחבר שלה נפרדו.
אולי יותר נכון יהיה לומר שהוא נפרד ממנה.
היא היתה שבורה.

יונתן ומתן לא ידעו איך להתחיל בכלל לעודד אותה, כל דבר הכי
קטן גרם לה לבכות, הזכיר לה את רן, האקס.

יונתן חשב שזה מובן, שגם הוא היה מגיב כך אם היה נפרד מחבר
שלו, שזה טבעי לאכול סרט.

מתן, לעומתו, האמין שכל מה שדנה צריכה באמת, זה סקס של שיכחה,
שיוציא לה את רן מהמחשבות. הוא חשב שיונתן טועה, שבגלל שהוא
גיי הוא חושב שכל מערכות היחסים בעולם הן כמו שלו, מלאות בעודף
רגש.
האמת היתה, שהוא היה רוצה מעט רגש בחייו. לפעמים חשב שהוא
אטום, כאילו צפה מהצד על חייו, ולא חי אותם במלואם.
הוא ידע שישנם אנשים שמקנאים בו, אחרי הכל הוא היה גבוה, שרירי
ושזוף, "חתיך עולמי" קראה לו דנה, עם עיניו הירוקות החודרות
לנשמה, והמוני הבחורות היפות שרדפו אחריו כמעט בלי מאמץ מצידו.
הוא בא מבית עשיר, אך חונך היטב והיה בעל טעם טוב, ולא השוויץ
בעושרו. בגדיו היו מהאיכות הטובה ביותר, וכשיצא עם מישהי - ולא
משנה כמה זמן זה החזיק מעמד - הוא נהנה לפנק אותה בטוב ביותר,
מסעדות, בגדים ותכשיטים היו רק חלק מהעניין.
למרות מאמציו הטובים ביותר (או שכך הוא נהנה לספר לעצמו) שום
מערכת יחסים בחייו לא החזיקה יותר מחודש. רובן אפילו פחות.
נראה שהבנות איתן יצא חיפשו משהו שהוא לא יכל לספק. קירבה או
אינטימיות מצידו. ולא שלא רצה להעניק מעצמו במובן הזה. אלה,
למשל, הבחורה מקרית טבעון איתה יצא לפני בערך חמישה חודשים,
היתה מאוד מיוחדת, היא הצליחה להצחיק אותו וגרמה לו לחייך. אבל
הוא לא הצליח להביא את עצמו להתקרב אליה - ביותר מאשר במובן
הפיזי של המילה, והיא, אחרי שהתקרבו במובן הפיזי, היא רק נקשרה
אליו יותר במובן הרגשי. אז הוא חתך. מה שגרם לדנה להתפלץ. אבל
אז היא עוד יצאה עם רן, והיא האמינה שכולם חיים בזוגיות מאושרת
(כמו שלה). יונתן ניסה לשכנע אותו לחזור אליה, לתת לקשר עוד
צ'אנס, אבל הוא ידע שזה אבוד, שעכשיו היא תתקשר יותר ותבוא
אליו יותר, ושזה רק יגרום לו לדחות אותה יותר.
אם הוא היה אמיתי עם עצמו, הוא היה מודה שמה שבאמת רצה - או מי
שבאמת רצה - היתה דנה. שהוא היה מאוהב בה עד מעל לראש עוד
מהרגע הראשון. אבל הוא לא היה אמיתי עם עצמו. זו היתה אמת
שהחביא מעצמו היטב. משהו שלא היתה ברירה אלא שיתגלה.

אז עכשיו הם בדרך לפאב לא מוכר, לנסות לגרום לדנה לשכוח. לא
שיש איזשהו סיכוי שזה יעבוד, הוא ידע ויונתן ידע שעד שדנה לא
תמצא מישהו חדש, היא לא תשכח את רן, אבל הם היו חייבים לנסות.
זה מה שחברים עושים.

דנה בכלל לא היתה בפאזה של לצאת. מבחינתה הכי מתאים היה להישאר
בבית מתחת לפוך ולבכות עד שיעבור. זה הרי תמיד עובר. בסוף. רן
אמנם לא היה מושלם, אפילו לא קרוב, אבל היא ידעה שאת מה שהוא
גרם לה להרגיש יקח לה המון זמן לשכוח. היא לא היתה בטוחה שזה
מה שהיא רוצה. לשכוח את מה שהיה ביניהם, לעבור הלאה.
וזה לא שהיה כל כך טוב, הרי לא היו חסרים לרן הפאקים שלו,
כשהיה קובע ו"שוכח" לבוא, כשהיה מבטל דברים ברגע האחרון, אחרי
שחיכתה שעות כדי שיקרו, כשהיה גורם לה להרגיש אשמה, כשכל מה
שעשתה היה לומר לו שזה מפריע לה כשהוא מאחר - מה שהיה קורה
בערך כל יומיים.
אבל היא לא חשבה על זה. במקום זאת, היא חשבה על איך כשחייך, זה
עשה לה פיק ברכיים, וכשנרדמו מחובקים אחרי סקס היא הרגישה כל
כך מסופקת שזה כאב, והפרפרים בבטן כשהתקשר או שלח sms.
זה לא שלא הבינה שזה נגמר, היא פשוט לא רצתה להאמין. אז היא
נתנה למתן וליונתן לשכנע אותה לצאת, ודפקה הופעה שרק היא עם
גוף הרקדנית הדקיק שלה יכולה היתה לדפוק, והברישה את השיער
הבלונדי שלה עד שזהר בחלקותו ונפרש עד קצה גבה, וחימשה את עצמה
בעקבים גבוהים ודקיקים ובאיפור זוהר - כאילו יוצאת לקרב. ובאמת
יצאה לקרב - הקרב על ליבה.

הם הגיעו לפאב בערך בחצות - לא בדיוק החומר ממנו עשויים סיפורי
אגדה. הפאב כבר היה מלא עד אפס מקום, אבל מבט אחד בדנה ובמתן
גרם לדורמן לפתוח את הדלת. אנשים יפים אף פעם לא נשארים בחוץ.
יונתן תמיד הרגיש קצת נבוך בחברתם. במיוחד כשדנה השקיעה. הוא
ידע שכשמתן מחייך כל הבנות - ולפעמים גם בנים - פשוט נמסות.
ודנה, על דנה לא היה בכלל מה לדבר. היא פשוט היתה מהממת - פנים
של מלאך וגוף של אלה. לכל מקום אליו הגיעה, כל המבטים היו
מופנים אליה - כל הגברים רצו אותה, וכל הנשים קינאו בגזרה
המדהימה שלה.
והוא - מה היה לו להראות? גוף גבוה וגמלוני, חיוך ביישני
ועקום, כזה שמתלכסן על צד אחד, עיניים רגילות לחלוטין - בצבע
דבש. מה שהוא לא ראה בעצמו - וכל הגברים שהסתכלו ראו - היה
המבט השובבי בעיניים והחצי חיוך הביישני שתמיד קנה את כולם.
הוא תמיד היה הטיפוס השקט בחבורה, זה שנוטה לא להתבלט. זה
שנחבא אל הכלים. בשבילו זה עבד. עד שפגש את ג'יימס - תייר
מבריטניה שגרם לכל השרירים הרגישים בבטן התחתונה שלו לעבוד
שעות נוספות.
ג'יימס והוא דיגמנו זוגיות במשך כמעט חצי שנה, ואז נגמרה לו
הויזה, ושירותי ההגירה הכריחו אותו לחזור לבריטניה.
בהתחלה הם עוד ניסו לגרום לזה לעבוד - אבל יחסים בשלט רחוק אף
פעם לא מחזיקים מעמד.

או שכך סיפר לעצמו אחרי שתפס את ג'יימס במיטה עם מישהו אחר.
מישהי, ליתר דיוק. הוא טס לשם ביום השנה שלהם כדי להפתיע אותו.
זאת היתה חתיכת הפתעה - ג'יימס במיטה עם ג'ולס - מי שיונתן חשב
עד לאותו הרגע שהיתה אחותו של ג'יימס.
זה היה מזמן, לפני יותר משנתיים, אבל האמת היתה שיונתן עדיין
היה פגוע ולא נתן לאף אחד להתקרב אליו באמת מאז.

כבר בכניסה תפסה אותם המוסיקה, להקה לא מוכרת שזימרה צלילי
ג'אז מלודיים ורכים באווירה אפלה.

"just rest your hand in mine"

הזמרת על הבמה היתה לבושה בשמלה שחורה ארוכה והתנועעה ברכות
לצלילי הסקסופון, שיער שחור פזור מתנועע איתה.

הם התיישבו בפינה, על אחד השולחנות הנמוכים, מזמינים סיבוב
ראשון. דנה נשבעה לעצמה שלא תפסיק עד שהאלכוהול יערפל כל מחשבה
ברורה.
מתן ויונתן החליטו שמסוכן לתת לה לשתות יותר מדי, ושכדאי יהיה
לעצור אותה באיזשהו שלב, אבל כשהתחילו, לא יכלו להפסיק.
באיזור שתיים לפנות בוקר כבר היו שלושתם שיכורים לחלוטין.

"lay your head on my shoulder"

דנה עלתה על הרחבה, מרגישה את המוזיקה נוגעת בכל איבר בגופה,
מתנועעת בחושניות לא מודעת.
מתן לא יכול היה להתיק ממנה את העיניים.
וגם לא שאר הגברים בפאב.
יונתן החליט להצטרף אליה - נע צמוד אליה - נוגע לא נודע, בדרך
בה תמיד רקדו יחד. מסתכל מהצד היה יכול לחשוב שהם זוג. ואז מתן
נכנס לתמונה.
יחד, כשרקדו, הם יצרו מחזה אירוטי להפליא. דנה במרכז, צמודה
פעם ליונתן ופעם למתן, מתנועעת בטבעיות של רקדנית. פתאום,
המוזיקה האפילה, הקצב נהיה יותר איטי וכואב. מתן הצמיד אליו את
דנה, ונשק לה.

ברגעים הראשונים של הבוקר דנה לא בדיוק הבינה איפה היא.
האור מהחלון לא היה מוכר, והיא לא זיהתה את הקירות או את
המיטה.
היא לא היתה רגילה להתעורר במיטות זרות. ובדרך כלל חזרה עם
יונתן הביתה, הוא שמר עליה היטב.
עברו כמה רגעים עד שהמחשבות של דנה הבהרו, עד שנזכרה באמש ובמה
שקרה מהרגע שיצאו לדרך. ברגע הראשון, אחרי שכל המחשבות שקעו,
היא הביטה מסביב בחרדה, מחפשת בעינייה את מתן, יודעת שלא באמת
רוצה לראותו.
הקלה מהולה באכזבה פשטה בגופה כשלא ראתה אותו, עד אשר שמעה את
הזרם העדין של המים במקלחת. דנה השתתקה, ושמעה את מתן שר לעצמו
שירי ג'אז מאמש.
היא ידעה מה השלב הבא. עכשיו הוא יתנהג באבירות, יהיה הג'נטלמן
המושלם, יחזר אחריה מעט וישלח אותה לדרכה. ומחר? מחר הוא יתנהג
כאילו לא קרה דבר. בפעם הראשונה בחייה, שמחה דנה שכך הוא
מתנהג.

מתן נתן למים החמים ללטף את גופו הארוך, הרגוע. האושר שטף אותו
בחום כמו המים. בפעם הראשונה בחייו, חש כי היה עבורו במעשה
האהבה יותר מאשר אקט מיני בלבד.
זכרונות מליל אמש עלו בדמיונו, מעלות חיוך לא רצוני על שפתיו.
למרות שכרותו הרבה אמש, הוא דווקא זכר היטב איך נישקה אותו
דנה, איך ליטפה את גופו בחושניות, איך פשט מעליה את הבגדים
וחשב לעצמו, שעם גוף כמו שלה, זה פשע שחייבים להסתובב בעולם עם
בגדים. גוף האלה החושני בתכלית של דנה פשוט נועד להיראות. והוא
ראה כל סנטימטר אלוהי ממנו אמש.
חושנית ורגישה למגע, זכר, מעלה באוב רגעים מאמש, ליטופיו
העדינים ככנפי פרפר הוציאו אותה מדעתה. כל מגע עדין שלו גרר
תגובה מלטפת מצידה. זה היה הסקס הכי עדיו שחווה מימיו. לפתע
התחוור לו שזה לא היה סקס. מבחינתו - זה היה מעשה אהבה, אולי
הראשון שלו.
הוא שטף מעליו את הסבון, ויצא מחוייך, מחפש בעיניו את דנה,
לחשוף בפניה את רגשותיו.

דנה לא היתה בחדר.

הוא כרך סביב מותניו את המגבת, נבוך לפתע בעירומו, ויצא לחפש
אחריה בדירה.
הדירה לא היתה גדולה, והחיפוש בה היה מהיר. דנה לא היתה שם.
הוא ידע מה עבר לה בראש כשנמלטה משם. הרי עד אותו רגע, גם הוא
חשב שיתנהג כמו בכל בוקר אחר לאחר סקס. עד שגילה שהוא אוהב
אותה.

דנה היתה בדרך לדירה שחלקה עם יונתן. עוד דקה והיא מגיעה,
ורוצחת את יונתן על שלא עצר אותה מללכת עם מתן.
היא לא האמינה שהפקיר אותה כך!
היר נכנסה לדירה כרוח סערה וטרקה את הדלת עם כל האנרגיות
שהצליחה לגייס.
כפי שקיוותה - יונתן התעורר מהטריקה של הדלת ויצא מחדרו בצעדים
רועדים.
"מה קרה?" פיהק.
"איך יכולת להשאיר אותי שם לבד? עם מתן? הרי אתה יודע איך הוא
כשהוא שיכור!" הטיחה בו.
כועסת עליו, ובעיקר על עצמה, פסעה דנה בחדר הלוך ושוב. הוא לא
רצתה לעצור ולחשוב על ליל אמש. יודעת שמתן גרם לה להרגיש יותר
מדי, ולא פחות חשוב - לשכוח, ולא רק לכמה שעות, את הכאב שהיה
בליבה מאז נפרד ממנה רן.

היא לא יכלה לשכוח, לא רצתה לשכוח, את הנגיעות הרכות של אמש,
שטוו קורים עדינים על גופה, קורים שלא נמחו עם אור הבוקר
האכזרי, אלא אף התחזקו.
היא ידעה שאמש היה מיוחד, חוויה של פעם בחיים, ובסתר ליבה שמחה
עליה, אך היא ידעה שכעת הלב שלה בסכנה, ולא רצתה בכך.
אם היתה כנה עם עצמה, היתה מודה שכבר איבדה את ליבה. אבל היא
לא היתה כנה עם עצמה.
כמו תמיד במקרים כאלו, האמת מגיעה לראש הרבה אחרי שהיא מגיעה
אל הלב.

יונתן ניסה להבין, אפוף עדין שינה, מדוע דנה כה זועמת עליו.
עד שנזכר בליל אמש.

כשכל מה שקרה אמש הזדחל אל מוחו העייף, הבין פתאום את זעמה
עליו, וניסה להסביר את עצמו.
הוא ידע שלא היה בסדר, שהשבועה שנשבעו יחדיו לפני שנים הופרה
אמש, הוא ידע שהאלכוהול והמבט בעיניה הטעו אותו, וביכר על כך.

דנה הפסיקה לצעוק עליו והתיישבה, שבורה, על הספה, דמעות
בעיניה.
המעבר הזה לא היה חד כפי שנדמה ממבט ראשון, שכן הכעס והדמעות
שניהם נבעו מאותו מעיין - הנסתר היטב בתת המודע שלה - זה שידע
כי התאהבה עד כלות במתן.

עבור מתן, הימים הבאים היו סיוט מתמשך. דנה לא ענתה לטלפונים
שלו, ויונתן היה רציני וחותך. זה לא שלא הבין את ההתנהגות
שלהם. להיפך, הוא ידע היטב מהיכן היא נובעת - מה שהפך את הכל
ליותר קשה. הוא ניסה להסביר את עצמו, לשכנע את יונתן לגרום
לדנה לענות לו, הוא רצה לחשוף את ליבו בפניה. הוא רצה לצעוק
זאת לעולם.

הטלפון הנייד שוב צלצל. דנה הביטה במסך, למרות שידעה שזה מתן.
היא התחילה להרגיש רע עם זה שהיא מסננת אותו. הרי הוא לא עשה
שום דבר רע מבחינתו, היא הרי שיתפה פעולה. וזאת בדיוק היתה
הבעיה שלה כרגע. היא לא האמינה שהיתה פתיה כל כך ונפלה ברשתו.
היא ידעה שעמוק בפנים, מתן היה מישהו מאוד מיוחד ורגיש. מאוד
עמוק בפנים.

יונתן היה כולו קרוע. מצד אחד, דנה הרגישה פגועה ולא רצתה לדבר
עם מתן. מצד שני, מתן לא עשה שום דבר לא בסדר, ולכן יונתן לא
הרגיש שהוא יכול לבוא אליו בטענות.
והחלק הכי גרוע בכל הסיפור, היה שעכשיו שהחברים הכי טובים שלו
לא דיברו זה עם זה, הם כבר לא יצאו לשום מקום. זה לא הרגיש
נכון לאף אחד מהם.

"וואו", מתן בדיוק סיים לשפוך את ליבו בפני יונתן, ויונתן היה
המום.
"וכמה זמן אתה כבר מרגיש כך?" שאל, חושש לדעת את התשובה.
"זוכר את הפעם הראשונה שראיתי אותה? אז עוד לא ידעתי שאתם
מכירים..."
"בטח שאני זוכר, יצאנו לאפטר בפאב ליד הבסיס, כי אתה פחדת
שיקראו לנו לחזור, והיא רקדה שם עם, איך קראו לו? אה, כן, מני,
הערס מנתניה... מה, מאז?!"
"כן, היא היתה כל כך יפה שפשוט קפאתי, זוכר?"
יונתן זכר, "לא הבנתי מה קרה לך, הרי תמיד היית הדברן
משנינו."
"אז קראת לה, וברגע שהבנתי שאתם חברים טובים, סרבתי להודות
בפני עצמי שאני הולך ומתאהב בה."
הוא כבר שתה 4 ליטרים של בירה, והיה שיכור להפליא.
יונתן לא שתה, אך תחושת סולידריות מנעה אות מלגרור את מתן
הביתה לפני שיביך את עצמו מול כל הפאב. הוא עוד זכר איך הרגיש
אחרי ג'יימס.
הבוקר התחיל לעלות, והפאב היה כבר ריק לחלוטין מאדם. הברמנית
אותתה ליונתן שסוגרים, מגניבה מבט אחרון לעבר מתן.
כשקלט שנותרו אחרונים בפאב, הביט יונתן במלצרית מבט מדוקדק.
היא היתה כה יפה, שישר הבין את חומרת מצבו של מתן. בלילה
כתיקונו, היה יוצא מתן מהפאב כשהברמנית שעונה על זרועו. הלילה
לא העיף בה מבט כלל.
יונתן התלבט אם לשאול או לציין אן עניין המלצרית. נתן מבט
במתן, והחליט שלא, הוא ראה איך השיכרות מתחילה להשפיע רע על
מתן, ואיך הוא מתחיל לאבד שליטה.
הם יצאו מהפאב, מתן בקושי הולך, ויונתן, רזה וגמלוני,חתי סוחב
חצי גורר את מתן ובליבו מודה לאל על כך שהם ירדו לשתות בפאב
שליד הבית של מתן.
הוא ידע שאם היו יוצאים לפאב שלייד הדירה ששכר עם דנה, הוא היה
צריך להעלות את מתן שישן על הספה, ודנה לעולם לא היתה סולחת
לו.

יונתן חשש כשחזר הביתה האם לספר לדנה מה קורה, אך כשראה את
עינייה הטרוטות מחוסר שינה, ידע שיהיה זה הדבר הנכון.
"אוף איזה ערב," אמר, יודע שזה ימשוך את תשומת לבה, "ולא
להאמין שמתן לא בחן אפילו את המלצרית ההיא, אפילו אני ראיתי
שהיא פצצה."
"מאיפה אתה יודע?" היא אמרה, סקרנית בעל כורחה. "אולי היא לא
הטעם שלו?"
"את יודעת, ואני יודע, שכולן הטעם שלו, כל עוד הן חתיכות. והיא
היצתה חתיכה, גוף כמו של לולה ראביט ופנים כמו של מרילין מונרו
- הסיוט הרגיל."
"אתה בטוח?"
"בטוח, בטוח," אמר, וסיפר לה את כל הסיפור.
כשסיים, כבר היתה השעה לצאת לעבודה, הוא התקשרה למתן, השאירה
לו הודעה במשיבון, ורצה.

הבוקר הגיע, ואיתו שבבי זיכרון מהלילה שעבר.
מתן פקח את עיניו, והאור מהחלון היה כסכינים חדות. הוא ניסה
לספר כמה בדיוק סיפר ליונתן, והבין שככל ששתה יותר , כך שפך
יותר את ליבו בפניו.
הוא הבין שעכשיו יונתן יודע הכל, ושעכשיו לא ישובו עוד דברים
לקדמותם, ולא ידע לומר האם זה כל כך חיובי. הוא אמנם ידע שאהב
את דנה, אבל מי קבע שהיא אוהבת אותו גם? ואם היא לא מרגישה
כמוהו? האם השלישייה המופלאה שלהם תחדל להתקיים? האם יוכל
להמשיך להתראות עימה, בידיעה שהיא יודעת מהם רגשותיו כלפיה
ואינה חשה כך גם היא?
הוא התפלל שיוכל לחזור לישון, ושכשיקום הכל יהיה כלא היה, אך
ידע שאין זה כך.
הוא יצא מהמיטה, מדדה בקושי לעבר המקלחת, מקוה שמיים קרים
יצליחו לשפר את מצבו ולו במעט.
כשיצא, המשיבון הבהב.
"אה.. מתן.. הי, זאת, אה, זאת דנה." בקע קולה מגמגם מן
המשיבון, "אהה, יונתן התעורר עכשיו, אה, ו.. אה... סיפר לי
מה... אוף, מה קרה אתמול. אני, אני לא כל כך , יודעת איך ומה
להגיד, אה, אבל , בכל מקרה. תתקשר אלי, ביי.".
הוא חש בתקווה המפעפעת מכל שריר ותא בגופו, מעצבת אותו מחדש.
הוא התלבש והתארגן, לקח שני אדוויל ויצא לדירה של יונתן ודנה.
כשהוא הגיע, היא כבר יצאה לעבודה, ויונתן ישב על המחשב, מנסה
לסיים פרוייקט בשביל המשרד.
"מתן? מה אתה עושה פה?" יונתן היה מופתע.
"דנה התקשרה."
"אה. אמרתי לה שלא תגיד כלום. מצטער שסיפרתי."
"זה בסדר" מתן העביר יד עצבנית בשיערו המושלם, "יש לי הרגשה
טובה לגבי זה."