הרגע התעוררתי. עדיין קצת קשה לי לפתוח את העיניים, אבל הנה,
הצלחתי. קיר. חום. גבוה. מאיפה מגיע האור? לא יודע. לא משנה.
איפה אני בכלל? גם זה לא משנה. מה שאני לא יודע לא יכול להרוג
אותי, נכון?
קיר. חום. גבוה.
על הרצפה מצויר עיגול גדול ואדום. רשום עליו בלבן "התחלה".
התחלה של מה?
איך הגעתי לכאן בכלל? תזכר. תזכר. אני זוכר משהו. אורית. אני
זוכר אותה.
אני אוהב אותה. אבל משהו לא בסדר. יש גם את גלית. גלית אמרה לי
שהיא אוהבת גם.
אני צריך לבחור. זה לא בסדר. אני מעדיף את אורית, אבל לא אמרתי
לה.
איפה אני בכלל?
נתחיל ללכת. מסדרון ארוך. אני הולך. הולך. פנייה ימינה? אני
רואה נכון?
אני רואה נכון.
פנייה ימינה.
ממשיך ללכת. עוד עשרה מטרים. עוד עשרה מטרים. עוד פנייה
ימינה?
פנייה שמאלה. לא. פנייה לשני הכיוונים. אני מעדיף שמאלה. בלי
שום סיבה מיוחדת.
אולי בגלל הבחירות. המצב מתחיל להיות על-הפנים, והצבעתי לימין
בבחירות הקודמות.
אולי אם אני אצביע לשמאל זה באמת ישנה משהו. או שזה לא ישנה.
מה שכן, חצי מהחברים יצביעו גם הפעם לימין. אני אהיה בודד. אני
לא יודע במה לבחור.
אני פונה ימינה.
ממשיך לעבור. עוד, ועוד מסדרונות. עוד פניות. ועוד פניות.
הנה על הקיר שם, יש עוד משהו. זה אומר שאני בכיוון הנכון? אין
לי מושג. זה חץ.
לכיוון קדימה. מוזר. אין פה עדיין פניות, אני מוכרח ללכת
קדימה.
צומת. שלושה כיוונים. זה מבוך, זה מה שזה. מבוך. מבוך ארוך.
מבוך ארוך, אני בברוך.
להתרכז, להתרכז. אני אלך שמאלה. לא, אני אלך ישר. אני אלך
ישר.
הלכתי ישר. אני מרגיש שלם עם זה. אני לא יודע לאן אני הולך. מה
עוד קרה קודם?
בעבודה. הציעו לי לקבל קידום. זה אומר להגיע לשלב שאני לא בטוח
שאני אסתדר בו. אני לא רוצה להיות דוגמה חיה לחוק הפטרי. זה לא
יעבוד מבחינתי, ואני לא רוצה שיפטרו אותי.
ואני לא רוצה לפטר אחרים. אבל אני חייב לפטר את אורלי, היא
פשוט מאחרת כל הזמן, והתקציבים מתבזבזים בגללה. בגללה בלבד.
אבל היא אדם כל-כך טוב. אני לא יודע אם לפטר אותה. אפשר להצמיד
לה עוזר, מתלמד. אני לא יודע מה לבחור כבר.
עוד פניות. ועוד פניות. זה כל מה שאני זוכר מהחיים שלי לפני
שהגעתי לכאן? ואיפה כל שאר האנשים? אולי לכל אחד יש מבוך
משלהם? וכל אדם שאני מכיר עכשיו נמצא בתוך מבוך שכזה, מנסה
לצאת ממנו לפני שייגמר הזמן?
לא. אני אצא מכאן. אני יודע. אני כבר רואה את הסוף. זה כתוב על
הרצפה שם, סוף. המילה "סוף" באמת כתובה, ומולה דלת. דלת
אמיתית.
אני ניגש אל הדלת. פתחתי את הדלת, היא נפתחת לכיוון שלי.
מאחוריה עוד דלת.
מוזר.
אני פותח את הדלת השנייה, היא נפתחת לכיוון הנגדי לי.
עוד מסדרון.
אני מסתכל לכיוונים. למטה כתובה המילה סוף, מהסוף להתחלה. לא.
לא רק מהסוף להתחלה. בכתב מראה. המילה "סוף" כתובה בכתב מראה
על הרצפה.
אני ממשיך ללכת. אני זוכר את הפניות שעשיתי בכל פעם. לא עשיתי
הרבה, יחסית. למזלי.
פניתי פה ימינה, אני זוכר. שמאלה. שמאלה. ישר.
הנה החץ ההוא. הוא מורה לכיוון ההפוך. אני הולך לכיוון הנגדי
לכיוון שהוא מורה אליו.
אני ממשיך ללכת. פה זאת פנייה ימינה.
חשבתי שזה מה שאני אראה.
עיגול אדום על הרצפה, ובתוכו כתוב בכתב מראה: "התחלה". זה אותו
המבוך שהייתי בו קודם. אין יציאה. כל פעם שחשבתי שאני אצליח
לצאת מהמבוך. בעצם נכנסתי לאותו המבוך שהייתי בו מלכתחילה.
אבל פה יש עוד משהו. פה בפינה. אני יודע מה זה, לקחתי כאלה פעם
בטיפולים הפסיכיאטריים. לא ידעתי אם לקחת אותם או לא, אבל
החלטתי שאחרי שהשתתפתי במלחמה מגיעים לי קצת כדורי אמנזיה,
לשכוח את המראות. אמנם התנגדתי לסמים, אבל היה לי קשה מדי
להתמודד עם המראות ששטפו אותי כל לילה. הדילמה לא היתה קשה
בכלל: הסמים ניצחו.
בפינה שם היו שני כדורי אמנזיה, וכדור אנטאינסומניה. ככה אני
אוכל לשכוח הכל, ולהירדם מהר. נטלתי את הכדורים. מעניין כמה
זמן זה נמשך ככה, כמה זמן אני במבוך הזה. מי מתפעל אותו.
כשאני אתעורר בבוקר, אני לא אדע שהסוף של המבוך מוביל למבוך
זהה והפוך. אבל זה לא משנה.
אחרי הכל, מה שאני לא יודע לא יכול להרוג אותי, נכון?