כל ליל - חול הוא מגיע.
לעולם אינו מאכזב אותי. תמיד הוא שם. שנים שהוא שם, מאז שאני
זוכרת את עצמי הוא שם, ותמיד הוא יהיה שם.

מעולם לא ראיתי אותו. למעשה אני לא יודעת דבר וחצי דבר על איך
שהוא נראה אבל... כיאה לבחורה שגלגלי השיניים במוח שלה לא
מפסיקים להסתובב אף לא לשבריר שנייה, מובן שבניתי לעצמי דיוקן
מלא שלו, מכף רגל ועד ראש, במדי העבודה שלו כמובן.
הוא לא בחור גבוה, מה שהופך את המשיכה שלי אליו ליוצאת דופן
וקצת מפתיעה. הגובה שלו סביר... מטר שבעים וקצת, משהו כזה. הוא
מתולתל, יש לו רעמה רצינית, אבל לעולם הוא לא חושף אותה כמובן,
היא תמיד מוצנעת בתוך קסדת הבטיחות שלו. הקסדה היא כבר כמעט
חלק מהראש שלו, והרעמה כבר בעצמה קיבלה צורה של איזו קסדה,
אפילו אחרי שהוא חופף את השיער.
הוא לבוש תמיד במספר שכבות, מגן על עצמו מהרוח הקפואה שמושלת
בגבעה שלנו. בכל אופן השכבה החיצונית על פלג גופו העליון היא
תמיד מעיל ניילון בצבע כהה, מין שילוב של אפור ירוק וכחול...
משהו משעמם וגברי כזה, חסר חן לחלוטין, שבעיקר ממלא את ייעודו
בצורה משביעת רצון, מבלי להקפיד על אסתטיות. על הרגליים - מכנס
טריינינג משמים בצבע כחול כהה, או לעתים מכנסי ג'ינס פשוטים
למדי. על כפות הרגליים - אוהו, שם מתגלה גיוון מפתיע. לעתים
נעלי עור חומות, לעתים נעלי בית "קיפי". יש גם כפכפי "קרוקס"
במשקל נוצה או סנדלי שורש בקיץ.

הקטנוע גם הוא כבר כמעט חלק אינטגרלי מהגוף שלו. כלי קר,
תכליתי, פשוט וצנוע יחסית, בלי יומרות. עממי וזמין עבור כל
אדם. בדיוק כמותו.
יש לו כבר ממש שקע בירך שנוצר מהישיבה הממושכת על הקטנוע. הוא
למעשה לעולם אינו יורד מן הקטנוע. ככל הנראה הוא חסר כל יכולת
ללכת או לרוץ למשל. למען האמת, אני מאמינה שאם נוציא את הקטנוע
מבין רגליו נגלה דמות מעוררת גיחוך שעומדת כאשר ברכיה כפופות
ורגליה מעוגלות. גבו אף הוא בוודאי כפוף מעט קדימה באופן
תמידי.
ללא ספק דמות חסרת שיווי משקל.

מערכת היחסים בינינו מורכבת, וככל הנראה לא מיטיבה עם בריאותי.
נדמה לי שאיבדתי את היכולת להירדם לפני שאני שומעת אותו מגיע.
כל לילה ההתחבטות שתוצאותיה ידועות מראש, האם לצאת אליו, האם
לחכות לו מראש על סף הדלת? האם הגיע הזמן לשוחח על טיב היחסים
בינינו, על הקשר המהותי שמכתיב את סדר יומי?
גם הוא בוודאי זקוק לאוזן קשבת לאחר שעות שבהן הוא לא רואה
פרצוף אחד אפילו. אנשים שסובלים מלילות לבנים אמורים לתור אחר
דומיהם, לא? הוא בוודאי לא יוכל לסרב לשיחה קצרה איתי, אם יראה
אותי מחכה במיוחד בשבילו ב-04:41. הוא הרי מת להכיר אותי כבר.
כל לילה כשהוא מגיע האור בחדר שלי דולק. הוא בוודאי שואל את
עצמו מי לעזאזל ער בשעה כזאת, ומה לעזאזל הוא עושה? הוא כמובן
מעדיף להאמין שמדובר בבחורה. בוודאי כבר פיתח תמונה מדויקת שלי
בראשו. מעין דיוקן. אני כל כך זוהרת בבלונד החזק הזה, והרגליים
הארוכות האלה, איך אפשר לעמוד בפניהן? הוא בטח מדמיין אותי
תולעת ספרים, קוראת כל הלילה, ממירה את שעות השינה שלה בצלילה
לעולמות דמיוניים. אני קצת מזכירה לו אותו.

הוא מגיע תמיד בין 04:30 ל-05:00 לפנות בוקר. לעתים רחוקות הוא
מגיע קצת אחרי השעה 05:00. קודם כל אני שומעת את הרעש של
המנוע, שהולך ומתחזק ככל שהוא מתקרב לחלון שלי. אחר כך האורות
מהפנסים שלו רוקדים לי על התקרה ועל הקירות, פסים ארוכים
ודקים. הוא נעצר לשניות אחדות, האורות עומדים לרגע, רעש המנוע
מונוטוני, ואז נשמע קול הזריקה באוויר והנחיתה החזקה. משתהה
לשנייה או שתיים, ואז נסוג לאחור. זוהי אגב אחת הסיטואציות
שנותרו עדיין בלתי פתורות בראשי. האם הוא מסתובב תחילה ואז
גולש במורד עם הפנים קדימה, או לחלופין האם הוא גולש כאשר גבו
מופנה לכיוון הנסיעה, ומסתובב רק כאשר כבר הגיע למטה? אינני
יודעת עדיין. בכל אופן, כשהוא בסופו של דבר מגיע למטה, הוא
משתהה שוב למשך שניות אחדות, ואז נוסע קדימה, לחלק את העיתון
הבא.