אין דבר יותר קשה מהפרידה,
גם אם היא רק זמנית.
עצם הידיעה שאדם מתרחק - אפילו רק פיזית,
ולא בהכרח נפשית, מכבידה.
הכל הופך לתהיה אחת גדולה...
מתי נפגש? אם בכלל...
נשמור על קשר?
נדבר לפעמים?
ומה שהכי קשה זה שלאף אחד אין את התשובה באמת...
אף אחד לא באמת מבין...
כאילו אף אחד לא באמת שומע...
הם שומעים רק מה שהם רוצים
ועונים את התשובות שכבר נמאס לשמוע.
תשובות ללא חשיבה,
תשובות שנובעות מחוסר הקשבה.
כרב נמאס לי לשמוע אותו דבר מכולם,
תחסכו לי זה מיותר.
זה סתם מתסכל עוד יותר...
חוסר הידיעה הזה של העתיד
סתם מעיק, מבלבל.
אוף זה פשוט כל כך מתסכל!
הבילבול הזה והעצב,
יכול להיות שהכל רק בראש שלי בעצם?!
גם אם כן וגם אם לא
אין לי ברירה חוץ מלקוות
שיותר מדי לא ישתנה,
שהגעגוע אותי לעבר לא יכבול.
להשתחרר לעתיד,
להשתדל לא ליפול.
לעשות את הכל על הצד הטוב ביותר
ושלמרותהפרידה והריחוק -
הקשר רק ילך וישתפר...

השיר הזה מוקדש לחברה של אח שלי... שהיא בעצם ממש כמו אחותי
הגדולה... והוא נכתב לקראת הגיוס שלה...