אישה וזרע נפגשו והחליטו להביא ילד לעולם. הזרע הקטין את עצמו
עד שיכל להכניס את עצמו לגוף האישה ובתוך רחמה הענק הוא טבע
וחיכה לחיים חדשים. היה לו טוב בתוך הרחם. הוא לא היה צריך
לעשות כלום. ההתפתחות קרתה מעצמה ומיום ליום הוא העצים את עצמו
והפך את עצמו למשהו אחר, מזרע לעובר. האישה לא הרגישה בחסרונו
של הזרע, כי הוא את תפקידו מילא.
עברו תשעה חודשים והזרע נהייה ילד והחליט פתאום על דעת עצמו
לצאת מגוף האישה, כי היה לו נורא לא מספק להיות בתוך הרחם. אז
הוא פילס לעצמו דרך החוצה. זה היה די קשה, כי האישה רצתה לשמור
אותו בתוכה בתור אוצר פרטי שלה, אבל הוא נלחם ובסוף מצא עצמו
מבקע דרך החוצה אל העולם הגדול, מחוץ לרחם האישה והאישה,
שנתקפה ברגשות אימהיים התחילה להיניק אותו, לדאוג לו ולשים לו
מוצץ בפה, שהוא בוכה וסתם ככה לאהוב אותו.
הזרע היה כל חייה של האישה, אבל הוא רצה גם חיים אחרים והיא לא
נתנה לו, למרות שהוא הראה לה שהוא כבר לא זרע אלא ילד, בעצם לא
ילד, כי אם ילדה והילדה הזאת הייתה אני.
החיים שלי התחילו כמו שמתחילים חיים של אחרים, אבל ככל שהזמן
חלף, סטיית התקן של החיים שלי מממוצע החיים של אנשים אחרים
הלכה וגדלה וזה קרה בעיקר בגלל שאימא שלי רצתה, שאני אמשיך
להיות זרע בתוך הגוף שלה ואני רציתי חיים משל עצמי.
הופיעו בי כל מיני רצונות מוזרים: לאכול בעצמי, להתלבש בעצמי,
לשבת, לקום וללכת לחפש כל מיני דברים מעניינים, שעליהם חלמתי
שהייתי בתוך הרחם. התאמצתי נורא כדי לעשות בעצמי את כל הדברים
שפעם אימא עשתה לי, אבל היה לכך תגמול: גיליתי דברים מופלאים,
שברחם אפילו לא חלמתי על קיומם. עלים נשרו מעצים במסלול איטי,
ריקדו להם באוויר עד שנחתו בשלוליות מלאות צפרדעים מקרקרות,
שמגען חלק. ציפורים עפו באוויר ומדי פעם חזרו לקנים שלהן, שם
גרו גוזלים קטנים, שאימא אמרה לי שהם בעצם ציפורים מוקטנות.
חוץ מבעלי חיים היו גם יצורים דומים לי, ילדות כמוני, וגם
ילדים בנים והם כמוני הסתובבו בעולם, מוכי תדהמה מנפלאותיו.
אימא שלי לא הבינה למה אני צריכה לעשות כל כך הרבה דברים לבד
ולהתאמץ כל כך, שהרי היא אימא שלי והיא יכולה לעשות את הדברים
עבורי, להאכיל אותי כמו שהיה שהייתי ברחם והיא גם עושה את זה
יותר טוב ממני וביותר מיומנות, אבל אני רציתי בעצמי.
לפעמים הייתי נכנעת לרצונותיה הנכונים. בתקופות כאלו ניהלנו
חיי אהבה כמו ברחם. אימא דאגה לספק את כל צרכיי ואני דאגתי
תמיד להזדקק לה. בימים הללו היינו ביחד כל הזמן, מרכיבות
הרכבות ילדים, מספרות סיפורים, משחקות ביחד, אבל כל הזמן הזה
היא לא באמת  הייתה איתי. היא הייתה עם עצמה, היא והרחם שלה,
הבית הקודם שלי וכל הזמן היא חשבה איך להחזיר אותי לרחם. כך
חיינו לנו שנים רבות, שבהם לא קרו דברים גדולים והרומן שלנו
המשיך להתנהל. אני אהבתי אותה הכי בעולם וגם היא אותי, אבל היא
אהבה אותי כמו שאהבה את הידיים והרגליים שלה, שפשוט אי אפשר
בלעדיהם, אבל וודאי שאין להם חיים משל עצמם.
אימא שלי לא הייתה אישה של מצב רוח אחד ובגלל זה גם אני לא
הייתי. אז כל פעם, שהיא הייתה נכנסת למרה שחורה, השמיים נפלו
עליי ואני חשבתי שהנה נגמר העולם והרחם, שבו אני חייה קם עליי
להורגני, אבל כל מצב רוח מגיע בסוף לקצו ואז שוב באו חגיגות גן
עדן.
הלב שלי רצה לגדול ולעשות מקום לעוד אנשים, אבל חבל הטבור שלי,
שעדיין לא נותק, לא הרשה לו וכך הייתי אסירה מרצון, חיה לי את
חיי בבית כלא נפלא שכזה.
יום אחד קרה אסון, כי גברים נכנסו לתוך העולם שלי. לא הבנתי מה
הצורך בהם ומה הם יכולים לתרום לעולם, אבל קיומם התעקש לחדור
אל זרם חיי, שהתנהל על מי מנוחות עד אז.
מהנקודה הזאת החיים שלי תפסו תפנית והתחילו להסתבך. גבר נקלע
לחיי ואני לא ידעתי מה אני אמורה לעשות. אז שאלתי את אימא כי
ממנה באתי. אימא פתחה ספר שמסביר אהבה והקריאה לי מה צריך
לעשות ולי לא נותר אלא להתנהג לפי הספר.
בהתחלה הכל הלך כמו בספר, האהבה כפי שהיא צריכה להיות. לרגעים
שכחתי, שמוצאי מהרחם ונהגתי כמו אישה תקנית, אישה מהזן החדש,
הזן העמיד בפני גברים, שיכול עליהם, יכול בלעדיהם, שחי את חייו
האוטורקיים, ניזון מעצמו והסביבה היא רק קישוט. החיים נהיו
לחגיגת אהבה, אני גדלתי בעשרה מספרים, שיכורת גדלות, שיכורת
יכולת, שיכורת עצמי, אבל זה לא נמשך לנצח, כי הכמיהה לרחם
הפציעה לה והרחם חזר וקרא לי והזכיר לי כמה טוב היה לי איתו.
ניהלנו שיחות אל תוך הלילה, אני והרחם. הגבר שלי כבר ישן ואני
שכבתי לצידו והרחם על ידי.
"תזכרי כמה טוב היה לך איתי", הוא אמר, "הטוב שלי הוא טוב
מוחלט ושום גבר מזדמן לא יכול להחליף אותי", "אבל הנה הגבר הזה
ששוכב כאן לידי אוהב אותי", הייתי מעיזה להתווכח, אבל  הוא
חרץ, "עכשיו הוא ישן ולא חושב עלייך. הוא לא ואני כן. את ילדה
קטנה, לא בנויה למערכות יחסים של אנשים מבוגרים ועוד מעט הוא
יזרוק אותך".
לפעמים הוא לא אמר כלום, אך שתיקתו הזכירה לי ימים אחרים, ימים
נטולי חרדת נטישה, ימים של ינקות, וודאות של חבל טבור שמזין
אותך. הכל התחיל להתנהג אחרת. השיחות שלי הפכו לשאלות "אתה
אוהב אותי". עד אז לא גיליתי בכמה נוסחים שונים אפשר לשאול את
אותה שאלה.
אישה וגבר נפגשים. בהתחלה הגבר מוקסם לגלות אותה. הוא מרגיש
כמו מגלה יבשות, שעין אדם לא ראתה. הפחד שלו מקשר מתפוגג קצת,
נותן מקום לחלקים אחרים באישיות. הוא נקשר אליה והוא מרגיש
שהנה מצא לו נפש תאומה בעולם הסבוך הזה. הוא רוצה להכיר אותה,
לדעת על חייה הקודמים, להכיר את חבריה, לקרוא את הספרים שקראה,
לרגש אותה, להטביע בה חותם. הוא לא חושב עדיין על המחיר שחותמו
בה, עלול לגבות ממנו.
גבר מנסה להטביע בך חותם. בהתחלה את לא נותנת לו. את מתחמקת
מההתמסרות אליו, אבל בשלב מסוים את מתרככת. הלב שלך הופך להיות
גוש חמאה והאישיות שלך הופכת להיות לגוש חומר ביד היוצר ואז את
עושה את טעות חייך ונותנת ליד שלו לעצב אותך. הוא לוקח יד
חופשית בעיצוב שלך, אבל התוצאה אף פעם לא מוצאת חן בעיניו.
עניין של חוק טבע. שום גבר לא אוהב את האישה יציר כפיו. עכשיו
כבר מאוחר מדי ואת בובת סמרטוטים מחכה לחוטים, שיניעו אותך.
אין לך שום רצון משל עצמך, שום דבר משל עצמך. את כבר לא את, את
מישהי אחרת, שאף אחד לא רוצה ואין לך מקום אחר מלבד הרחם.
יום הדין מגיע והגבר שלך מואס בך. את מרגישה כאילו לאימא שלך
יש מצב רוח רע ועוד יום-יומיים זה יעבור, אבל זה לא. הגבר שלך,
מסתבר, לא דומה לאימא, אם כי הוא גם רוצה להחזיר אותך לרחם, רק
לגביו הרחם ממנו באת הוא האישיות שלך וכרגע את לא מסוגלת לחזור
לשם. את מחכה שחגיגות גן עדן תחזורנה. את מרגישה כמו האדם
הראשון בגן עדן, שהתפתה לאכול את התפוח. גבר עוזב אישה. זה לא
חייב  תמיד להיות ככה, אבל איכשהו תמיד נראה לי, שזה קורה ככה
ולא היא עוזבת אותו. בהתחלה הוא לוקח את החפצים שלו ממנה, אח"כ
את הכבוד העצמי והנשיות ואז בסוף, כשבאמת לא נשאר כלום, הוא
לוקח את התקווה, שיחזור ונועל אחריו את הדלת.
המוח שלי לא הצליח להבין מה קרה והלב שלי נורא רצה למצוא מרפא,
אבל לא ממש הצליח. לא היה לי לאן ללכת וגם לא לאן לחזור, אז
נשארתי שם במקום שהייתי. כקבצנית ליקטתי פירורים של רגשות
שדימיתי לאהבה אצל עוברי אורח מזדמנים, מאלו המוכנים לתת פרוטה
לעני, חסרת יכולת לאגור את הפירורים לפרוסה שלמה.
ככה זה היה אז, באותם ימים רחוקים ואז נחתך חבל הטבור והכל
התחיל.