אני נוסעת לסבתא בימים של נוסטלגיה. כזו היא סבתא. מקדש למה
שהיה פעם. מוקד עליה לרגל לילדות תמימה וכנראה מאושרת. לפעמים,
בין סיפור על סבתא אחרת שגנבה לה חלק מהרמיקוב, לאותו סיפור
בהילוך חוזר, אני בוהה בה. אני יודעת שזה לא יפה. אבל משהו
באותם רגעים נותן בי בעיטה לימים שלא ידעתי להעריך. והיום כל
מה שאני רוצה זו היכולת לחוות מחדש.
ולפעמים גם סבתא, כמוני, בוחרת זיכרון עמום לחוות מחדש. בחירות
מוזרות יש לה לסבתא. 80 שנות זיכרון ודווקא את פולין? והקור של
סיביר? ומה איתי סבתא? אותי את זוכרת? הרי גידלת אותי. איך את
לא זוכרת.

אם אני נוסעת אליה הרבה פעמים בשבוע, אני עלולה לזכות ברגע קטן
של אושר. ובזמן משחק רמיקוב וסיפורים בהילוך חוזר, כשאני בוהה
בה ומנסה לחוות מחדש, היא מרימה את הראש ושואלת "מותק, איך
בעבודה? את עובדת במכירות, איך בעבודה?"
ואני ממהרת לענות. רק שלא תברח. אולי אפילו תהיה שיחה. אין פה
טעות - היא יודעת מי אני. ואולי אני אספר לה באמת איך בעבודה,
והיא תעזור לי לעשות החלטות. אולי אפילו נדבר על החבר החדש
שלי. אני אספר לה שאני מתחילה ללמוד והיא תהיה גאה בי. "אני
הולכת ללמוד היסטוריה, סבתא". נשמע מצחיק. אם רק הייתה מבינה,
כמו אז ביסודי שלימדה אותי חשבון, הייתה יושבת ומלמדת אותי את
ההיסטוריה. כמו שהרגליים שלה חוו אותה.

וכל מה שנשאר לי זה ללחוש בלב תפילת תודה. מקווה שלתשובה שלי
תהיה משמעות, או לפחות אוזן קשבת. אולי עדיף רק תודה, בלי
תקוות.
לפחות לאהוב היא זוכרת. רק שאת זה לא ייקחו ממנה.
רק שלא ייקחו ממני.