מתגעגעת אל אותו מגע שקרי,
מגע כל כך כן
מגע שריפא
וגם אם רק מעט.
הוא מילא את החסר
הפיג את הכאב
השתיק את הבדידות.

מתגעגעת לנצח באותן שעות,
שעות שהיו כמו סם.
ניתקו מהמציאות הקרה
הכניסו לבועה בטוחה.

מתגעגעת לטיפשות,
טיפשות שהסתירה, הקלה.
כזו שנתנה את היכולת לעצום עיניים ולהניח לכל
להישאב אל תוך מערבולת
של תשוקה, חום.

עברתי את הכל,
את אותה תקופה ארורה.
היא הרסה אותי,
גרמה להם לקחת אותי מגופי.
ולמרות ההיגיון
ולמרות ההבנה
אני מתגעגעת לאותה תקופה ארורה
תקופה שכללה בה דבר מופלא -
את יכולת בריחה.