בבוקר הוא קם והולך לעבודה.
כל היום פגישות, טלפונים, מעביר מסמכים ממקום למקום.
פה ושם קמצוץ ביטוי עצמי באיזשהו מכתב רשמי.
השעות עוברות להן, מחוגי השעון עושים את מסלולם בבטחה, כמעט
בלי שיבחין.
ככה עובר לו היום עד הערב והגיעה השעה לסיים ולחזור הביתה.
הוא חוזר די שפוך מכל השעות הרבות שבזבז,
בקושי גורר את עצמו למיטה.
אוכל, מקלחת ולא יותר מזה
אין בו כוח ליותר מזה.

ושוב בא הבוקר, עם המשימות הנדושות כל כך
שלא ממלאות בו שום תחושה של סיפוק כלשהי
שלא מביאות לידי ביטוי ולו באופן מזערי את ה"אני" שבו.
בוקר, ערב וחוזר חלילה
מחוגי השעון נעים להם וימיו חולפים להם בבטחה, כמעט בלי
שיבחין.

חודש רודף חודש,
כל הדברים שביקש לעשות, שהבטיח לעצמו, עבורו,
נשארו איפה שהוא בצד
לא היה לו זמן כנראה, לסיים את הטיפול בהם מחמת הדחיפות של
מטלות היום-יום.
עוד שנה ועוד אחת ולפני שהוא שם לב
חלפו להן שלוש שנים.

הוא עשה המון, זה בטוח, זה חייב להיות, הרי לא ייתכן שסתם כך
חזר כל יום מאוחר באפיסת כוחות טוטאלית.
אך משום מה קשה לו לומר מה כבר באמת עשה שם כל הזמן הזה.
הוא רק יודע  שהוא עצמו לא זכה בכלום בכל התקופה הזו, כל אותם
דברים שהיה צריך לעשות עבור עצמו נדחקו איכשהו הצידה, לפינה,
ממתינים להם ליום בו יתפנה לחשוב ולדאוג גם לעצמו.
זה יותר קל לדאוג ולטפל באחרים, חשב לעצמו
שלוש שנים חלפו, וכל מה שנותר לו זו המציאות האפרורית של
החיים.