חלק א'

בעברית עשרים ושתיים אותיות,
ועשרות, אם לא מאות אלפי מילים;
אבל כמעט הכול נכתב זה מכבר
סיסמאות, רעיונות, אידיאלים.

חלק ב'

המוזה שכבה פצועה בעליית גג חמה, מהסוג שהיו מתארים בספרים
ישנים שסופרים היו מייגעים שם את מוחם למצוא רעיון לסיפור.
המוזה שכבה שם, קרועה ופצועה. יוצרים תלשו ממנה חלקים
באכזריות. אלה שלא הצליחו להגיע אליה כמהו לה, ובינתיים העתיקו
אחד מהשני, או שחוסר המוזה הייתה מסתובבת ומוכרת להם השראה
מזויפת.
החלקים הטובים נלקחו ממנה, מעט יותר בעדינות, לפני עשרות שנים.
היא התגעגעה לימים שהייתה באה ליוצרים ונותנת להם השראה. אבל
היא לא יכלה שוב ללכת אל יוצרים. רגליה נתלשו זה מכבר בידי שני
מחברי שירי לכת.
המוזה שכבה בעליית הגג, מדממת מילים כואבות, קרועה. וכאב לה,
כל כך כאב.

חלק ג'

זה התחיל בילדותך. כשהיית בכיתה א', אפילו לפני. כשהכרת את
האותיות. עצם המחשבה שיש כל כך הרבה אפשרויות לכתוב מילים,
סיפורים, הפעימה אותך. מיליוני אפשרויות, חשבת.
בכיתה א' התחלת לכתוב סיפורים. כל המשפחה והכיתה נדהמו מכישרון
הכתיבה שלך. אמך התפעלה מהסיפורים, המורה התפעלה מהחיבורים,
ואתה התפעלת מהאפשרויות הרבות שניצבו בפניך.
תוך מספר שנים הסיפורים שלך נהיו מפותחים יותר.
המהלומה הגיעה ממישהו ביקורתי שקרא את סיפוריך, מהמורה לספרות
או אפילו מעצמך. גילית שצריך רעיון לסיפור, שצריך מבנה ועלילה.
זה דיכא אותך במקצת. האפשרויות הצטמצמו, אבל הכישרון נשאר.
המשכת לכתוב.
בשלב מסוים נמאס לך לכתוב למגירה (אחרי שאמא שלך מאנה להמשיך
לקרוא את הרי הדפים). גלשת באינטרנט וגילית אתרים ליוצרים,
דוגמת "במה חדשה" (בערך בגיל הזה למדת בשיעור תקשורת על פרסומת
סמויות וגלויות). התחלת לפרסם שם, או באתר אחר, מאושר לדעת
שמישהו יקרא ויגיב על היצירות שלך. הבעיה הופיעה כשהתחלת גם
לקרוא סיפורים באתר. גילית שיש עוד אלפי יוצרים כמוך. הרגשת
שעשו הכול לפניך. שהיצירות שלך לא מיוחדות, שגם אתה לא מקורי.
אבל הכי הרגיז אותך, שגם אתה והרבה יוצרים אחרים, התקשו בלסיים
סיפור.