חטפתי את המפתחות, יצאתי לחניה, האזעקה הייתה כבויה והתגלגלתי
לאסוף אותו. כשחזרתי רציתי לשאול מי שוב שכח לדרוך אותה, אבל
בדרך חשבתי על כל מני.

אני רוצה לגור במקום שאנשים לא נועלים את הדלתות, ככה שאתה
באמת תמיד מוזמן פנימה. ואנשים שוכבים פרקדן מתחת לצל של עצים
עד השמיים ומדברים על הכל ועל כלום באותו הטון. מקום שאפשר
לטפס על המרזב בשעת שקיעה כדי להשקיף ואף גג לא מסתיר כי כולם
בני קומה אחת, ככה שאיפה שלא תהיה, קיבלת את המושב הכי טוב
באולם.

מתעדכנים שם בחדשות כדי להיות עם שתי רגליים על הקרקע ולא כדי
שיהיה על מה לחלוק בדעות, ורק פעמיים ליום, צהריים וערב, כי
הבוקר זה משהו מאוד פריך. אפשר להסתובב יחפים מבלי לפחד לאורך
היום והלילה, או בעצם, חוץ מבשעות שהשמש מבשלת את האדמה.

מריחים ממורד הרחוב את ארוחת הצהריים של המשפחה שיושבת במעליו,
ותופסים בזמן שוטטות חסרת תכלית על נייר את טום וויטס או דילן
בוקעים מהחלונות בהמון גוונים, כי גם החלונות תמיד פתוחים.
מקסימום רשת.

בכל גינה יש ערסל, ולרוב זה נראה כאילו שיכפלו את אותה האחת
לכל התושבים, אבל זה לא מונע מכל נישה להיות מיוחדת. אתה יודע
שאם נפלה עליך עייפות פתאומית כל ערסל ישמח לארח אותך בלי
לשאול שאלות מיותרות, ולא תצטרך יותר מניפוף לשלום כדי להסביר
את עצמך. מתעורר כשרוח קרירה מתופפת על הלחיים והשאר תלוי בך.
בטח תרצה להמשיך לכיכר המרכזית, כי היה לך מספיק לבד ועכשיו
מתחשק להחליף כמה חיוכים. יש בה אנשים עם גיטרות שמנגנים בכל
מני צבעים והשאר מזמזמים את המילים מסביב במעגל, אבל אפשר גם
עוד לבד מבלי שאף אחד ידרוש לדעת למה. כל הירוק עד האופק הוא
בן לוויה אופטימלי שנותן לך להיות לבד מבלי להיות לבד, הרי זה
מה שכולנו רוצים בסופו של דבר.

ואתה תהיה שם הזר המסתורי, זה שהגיע מהעיר הגדולה ותמיד יהיה
לו איזה סיפור מתח בכיס על חוויות אורבניות מסביב לשעון, והם
יהיו המקומיים המחוייכים שתמיד יהיו שם בשביל להקשיב
לאפיזודות. הם לא ירצו לקלף ממך את השיריון הציני-אדיש
שהתל-אביב אילצה אותך ללבוש, הם רק יישבו מסוקרנים עם ארשת
שצמאה לעוד.

כשחברים שלך יפתיעו בביקור על הדרך, כי הם זוכרים שאתה נמצא
עכשיו בין נקודה אחת לשניה על המפה, אפשר יהיה לראות זוגות
זוגות של עיניים מציצות מאחורי וילונות בהירים. חלקן אפילו
יחשפו עצמן ויתקרבו לחיבוק חם כברכה לשלום. מאז הם יוסיפו לבוא
להתארח ובכל פעם תספר להם סיפורים חסרי מימד זמן, כאלה שאף פעם
לא חייבים להיגמר. תפלפל אותם בכמה מילים חדשות לאוזן שהספקת
ללקט מאז שהגעת, ובסוף תבקש שייתנו טרמפ לכמה משפטים שארזת,
עבור כל מי שהשארת בבית.



אבל אז בטח תשתגע מזה שיותר מדי טוב לך.