עיניה זוהרות תחת אורו של הירח, עורה רך, מזמין. היא לא
יפיפייה, אבל יש בה משהו שפשוט מושך אותו, והוא רוצה אותה.
                                         

היא לא הייתה אהבתו הראשונה- אלוהים יודע שהוא כבר נכווה בעבר.
זה הכאיב לו עד בלי קץ. מחשבות על התאבדות, על הפטרות מעולו של
העולם, מהקושי, מהכאב עברו בדעתו לא פעם באותה תקופה.
"אתה כזה חמוד" היא אמרה- אותה אהבה נכזבת, "תמיד מעודד אותי,
תמיד יוצא מגדרך כדי לעזור. אני צריכה למצוא מישהו כמוך!".
היו מעבירים שעות, ימים ולילות בשיחות נפש, היא מדברת והוא
מקשיב, היא מבקשת עצה בקשר לחבר החדש שלה (אלוהים יודע שהם
התחלפו כה מהר עד שנדמה היה שהוסעו אליה על פס ייצור), והוא
מייעץ. האבסורד היה שלו לא היה כל נסיון באהבה. בן 15 היה,
מבריק בלימודיו אך בור גמור באהבה. עצותיו היו טובות בחלקו
הגדול של הזמן, אך הוא נתן אותן על סמך ההגיון ולא על סמך
הנסיון.
כאשר שאלה אותו אם יש מישהי שהוא מעוניין בה, השיב שיש מישהי,
אך לא הסכים לפרט מעבר לכך.
אך היא לחצה עליו, סחטה ממנו רמז אחד אחר השני עד שנשבר ואמר
לה שהיא האחת, מושא אהבתו היחיד. הרתיעה הברורה שהופיעה על
פניה אמרה לו כל מה שהוא היה צריך לדעת. הוא עזב את המקום,
שבור לב ורצוץ נפש, דמעות מחליקות על פניו ומשם אל האספלט
המלוכלך.
למחרת, כאשר ניסתה לדבר איתו, דחה אותה ומיאן לדבר על הנושא.
היא לא התעקשה ויותר לא הוזכר הנושא. אך תמיד היה מעין קיר
בלתי נראה ביניהם, קיר שאף אחד מהם לא שש לשבור.
                                         

שנתיים עברו מאז, ועל הפצע הפתוח מכסה עכשיו צלקת. זאת צלקת
מכוערת, אך הוא מצליח להסתיר אותה היטב.
הם יושבים עכשיו בפארק, על הספסל השבור, זה שהיא קוראת לו
בחיבה " הספסל שלנו" כי שם אנו יושבים תמיד. הירח מאיר מעל,
וקרן אור שעברה מרחקים עצומים, ריקים וקרים מאירה דרך חור
בעלוות העץ והופכת את שערה לרשת של חוטים כסופים. שערה מדיף
ריח נעים והוא כמעט מתפתה להעביר את ידו בו, לחוש את מרקמו.
מבחינתו דבר לא בטוח, חוץ מרצונו להיות איתה.  אך זכר הצלקת
עוצר בעדו, משתק אותו. הוא לא יעמוד בדחייה נוספת, אך הוא לא
גם לא יכול לחיות עם הרצון המייסר להיות איתה.
עווית של תסכול חוצה את פניו והיא שואלת אותו אם הכל בסדר.
"הכל בסדר" הוא משיב. היא מתקרבת קצת ואומרת "אני מרגישה שמשהו
לא בסדר, בבקשה, תגיד לי מה קרה". היא כל כך קרובה עכשיו עד
שהוא כמעט מסוגל לקרוא את שם המותג המוטבע על משקפיה. "זהו,
עכשיו רגע ההחלטה" הוא חושב. הוא יודע שיש לו שתי אפשרויות:
האפשרות הראשונה היא שיאמר לה את אשר על לבו ויסתכן בתוצאה
והאפשרות השניה היא שלא יספר לה במה מדובר וימנע מדחייה. אך
היא כל כך קרובה, הוא לא יכול להחזיק את זה בתוכו יותר. "אני
חושב שאני אוהב אותך" הוא אומר.
עיניה נפערות והיא מתרחקת ממנו בתנועה לא רצונית. הוא כמעט
מרגיש את זה, את הצלקות הישנות בנפשו נקרעות לגזרים, כאילו ירו
בו מספר רב של כדורים מנשק חם, ודרך החורים הפעורים לא נוזל
כלום, כי כלום לא נשאר. הוא מרגיש שאם הייתה עוקרת בידה החשופה
את ליבו מתוך חזהו, היתה מכאיבה לו פחות מאשר אותה דחייה.
הוא מחליק אל הרצפה, מייחל שהאדמה תבלע אותו כדי שלא יאלץ
לראות את פניה ולשמוע את הסבריה הריקים מתוכן.
"זה בגלל איך שאני נראה, נכון?" הוא לוחש. היא לא עונה.
הוא מסתובב אליה ושואל שוב "נכון?", "אני לא רוצה לענות על זה"
היא משיבה, ואחר שותקת. אבל הוא לא צריך שהיא תגיד את זה, הוא
יכול לראות את זה. הוא מתרומם על רגליו ומתחיל לפסוע לכיוון
העיר. איך הוא היה יכול לחשוב שזה יעבוד? שאחת כמוה תרצה אחד
כמוהו, שאולי הפעם אלוהים יעשה איתו חסד במקום לרמוס את נפשו.
הוא מגיע לביתו, מוציא את המפתח מתח לעציץ ונכנס. הוא רואה
חפיסת סיגריות על השולחן וקורא את האזהרה על התווית: "אזהרה!:
העישון הורג". הוא הולך לחדר האמבטיה, מוציא את קופסת האקמול
ולוקח 5 קפסולות. הוא מתקדם לארון המטבח, מוציא את בקבוק
הוויסקי הטוב שאביו שמר לאירוע מיוחד ושותף אותם עם לגימה
גדולה של וויסקי. לאחר כמה דקות הוא יוצא למרפסת וזורק עוד
חופן כדורים לתוך הפה. הוא שותה עוד כמה לגימות מהוויסקי
ומסתכל על אורות העיר. האור מתחיל להתעמעם, והוא מרוקן את
שארית הכדורים ושארית הוויסקי לתוך פיו. הוא מרגיש שהוא נופל,
אבל לא אכפת לו. מחשבתו האחרונה היתה על חברות הטבק שמחויבות
לשים תוויות אזהרה על הסיגריות.
"אתם חושבים שהעישון הורג? תראו מה אהבה יכולה לעשות..."