אתמול הלכתי לישון אצלה. אני אוהבת את האווירה בבית שלה. שקט
שם, מרגיע. לא עצובים ולא שמחים, אתה פשוט נמצא שם, שואב את
האנרגיות, סופג את הכוח של המקום ומרגיש את השלווה נכנסת לך
לנשמה.
נראה לי כאילו רק שם מישהו יכול באמת לאהוב אותי, רק שם מישהו
יכול להעריך דברים שאני עושה ולהגיד לי כמה אני טובה.
אף אחד לא מציק לי, מטריד אותי ושואל אותי שאלות חופרות
ומעמיקות.
אני מסוגלת לשבת שם במשך שעות, כשהעיניים תקועות בתקרה,
והרגליים על השולחן- בלי להגיד כלום.
תמיד יש ריח של אוכל ובישולים, ואני לא מפחדת שמישהו יגיד לי
שבמצב שלי עדיף לי לא להכניס כלום לפה. להפך, כל הזמן דוחקים
בי לאכול, ואולי דווקא בגלל זה אני לא אוכלת שם כמעט כלום.
"הרעש של הכביש הסואן משתלב דווקא יפה עם הרעש של טיגון הבצל
מהמטבח" אני חושבת לעצמי ופתאום סבתא צועקת "בואי לאכול! האוכל
מוכן" ואני עונה באדישות שאני לא רעבה, למרות שאני מתה מרעב
ולא אכלתי כבר כמה ימים.
היא מתעקשת, ואני באה - רק בדקתי לראות אם אכפת לה.
אני נזכרת שאם בבית אני אגיד שאני לא רעבה יגידו לי "מה קרה?
החלטת לקחת את עצמך בידיים? אני מתעצבנת והולכת למיטה המתקפלת
שסבתא קנתה במיוחד בשבילי מכל הנכדים שלה, ואף אחד לא ישן עליה
מלבדי, וחושבת לעצמי שרק בגללה אני לא מתאבדת או משהו, שלא
יהיה לה עצוב אפילו לרגע. היא מין בנאדם מקסים כזה, וזה רק
מוכיח לי עוד יותר שלא חייבים להיות משכיל וללמוד בשביל להיות
מוצלח.
סבתא לא באה לקרוא לי יותר - ואני שמחה שהיא תמיד רגישה ומבינה
אפילו שאנחנו לא מדברות על דברים עמוקים. היא פשוט יודעת לקלוט
מצבים בחיים- בנאדם עם הרבה ניסיון.
היא באה ונותנת לי נשיקה קטנה על הלחי, מעבירה את היד שלה על
השיער של בעדינות, והולכת. אני מרגישה משהו מוזר כזה, לא משהו
שאמורים להרגיש כשמישהו מראה לך שאכפת לו ממך. אני שונאת את
עצמי, אני מרגישה מגעילה כל כך.
הפשלתי את השרוול והסתכלתי על החתכים העמוקים והנועזים שעשיתי
שלשום בלילה, מנסים למצוא איזשהו רגש חיובי בתוך הגוף שלי.
התבוננתי בהם, ולא נתתי לעצמי אפשרות לשמוח אפילו לשנייה
מהחיבה שהיא הפגינה כלפיי, ולא הצלחתי להבין, פשוט לא הצלחתי
להבין, מה יש לה לאהוב בי.
היד שרפה לי, והרגשתי כאילו כל מה שמתחת לעור שלי רוצה להתפרץ
כמו לבה החוצה, ואהבתי את זה. השמעתי אנחה קטנה של סיפוק
ויצאתי מהחדר.
17: 00- אמא צלצלה ואמרה שהיא באה לקחת. ושלא, היא לא יכולה
בשעה אחרת, ולא, אני לא יכולה לנסוע בחזרה באוטובוס יותר
מאוחר. התעצבנתי כמו תמיד על זה שהיא לא סומכת עליי, אבל הייתי
עייפה מידי בכדי להתווכח.
אמרתי לעצמי שחבל שסבתא לא גרה קרוב אלי כמו הסבתות של כל
החברות שלי, ארזתי את הדברים, נשיקה, חיבוק וביי.
התחלתי ללכת במעבר לכיוון המדרגות וחשבתי על החיים. שאלתי את
עצמי אם יש אלוהים, ואם יש אז למה החיים שלי בזבל, ולמה ולמה
ופתאום בום.
התגלגלתי מכל המדרגות עד שנתקלתי במשהו ונעצרתי.
כל הגוף כאב לי, ירד לי דם, והראש הרגיש כאילו הוא עומד
להתפוצץ.
לא יודעת כמה זמן שכבתי שם בלי יכולת לזוז, אבל אני רק זוכרת
את כל האנשים שהיו סביבי, וכל מה שרציתי באותו הרגע היה שהם
יעופו משם, וייתנו לי להתרכז ולהרגיש נפלא מתמיד.
עצמתי את העיניים, כל הגוף שלי רעד והייתי באופוריה נעימה כזאת
של אחרי שכואב. לקחתי נשימה עמוקה, פקחתי את העיניים, הסתכלתי
על השמיים וחייכתי. חיוך של ניצחון.

"זה מה שמגיע לך".