השפתיים של אבא זזות במהירות, כשהוא ממלמל את תפילת ערב שבת.
הוא לבוש חולצה לבנה, שחלקים משוליה נופלים ברישול על מכנסיו.
כיפה כחולה כהה ומרופטת זרוקה על קרחתו, עוטפות אותה שיערות
דלילות, אוחזות לא אוחזות בה.
הוא מקריא מתוך ספר התפילות, שניבט אליו בזווית העין, זוכר את
התפילה בעל פה אבל מציץ בספר בכל זאת.
בידו השנייה מרים את כוס היין המלאה עד גדותיה, טיפה אדומה
צונחת על המפה הלבנה.

אני לא שומעת אותו. כיוונתי אליו את השלט הרחוק עוד לפני
הקידוש, והחלשתי.
אבא מעביר את כוס היין ליפעת, שמעבירה מייד לי. אני מעבירה
לירון והוא לוגם במהירות ומעביר ליניב. יניב מניח את הכוס על
השולחן מולו ומחזיר את ידו אל מתחת לשולחן. מחזיר אותה שוב
להרחיק את הכוס ממנו. אף אחד מהם לא ממש רוצה להיות שם.

אמא במטבח. היא הייתה שם עוד לפני שהכוס ניסתה להגיע אליה.

אשת חיל מי ימצא?

סרט אילם. אבא אמא ארבעה ילדים, שני בנים שתי בנות, יושבים
בשישי בערב סביב לשולחן אוכלים. אבא מברך אמא מגישה, הבן עוזר
קצת להגיש. אוכלים ביחד, העיקר ביחד - העיקר ביחד.

אני לא זוכרת, אבל יכול להיות ששמחתי כשאבא התחיל לחזור
בתשובה. זה היה די מזמן אבל אולי המצאתי ארוחות משפחתיות, ללכת
יחד לבית כנסת, אמא עם מטפחת גדולה על השיער ושירים מסביב
לשולחן.
ומגבירה את הווליום ושומעת את אבא צועק אם אמא בישלה את האוכל
בשש או לפני זה, ומי חיסל את החלה לשבת ובגלל זה כולם פה שמנים
כל כך! במיוחד אמא.
ומחלישה את הווליום.
אבא, אמא, ארבעה ילדים סביב לשולחן השבת. אבא, אמא, ארבעה
ילדים, אבא, אמא. יש משפחות שאין בהן אבא. תגידי תודה.

אני מגבירה את הווליום. שקט. מגבירה עוד. אין צורך. שתיקה
מסביב לשולחן. איש מתייחד עם צלחתו. מכאן לקחתי את המנהג של לא
להסתכל לאנשים בעיניים בזמן שאני אוכלת. גם לא לדבר איתם.

עוד לא סיימתי ואמא כבר ממהרת לפנות את הצלחות. מהר מהר, שכל
אחד ילך כבר לחדרו, לדרכו.

ומהר כי אף אחד גם לא עוזר לה לשטוף את הכלים.

"אני מרגישה כמו עבד בבית הזה", היא אומרת ואני מכוונת אליה את
השלט ומחלישה את הווליום.
לא לשמוע את המילים שלה נשארות תלויות באוויר.

והעיקר לא לפחד כלל

פעם אחרי שחזרתי מהודו ניסיתי להכניס לשולחן השבת שירים. רק
אבא ואני שרנו, כולם רצו כבר לאכול ושנסיים עם זה.
מהבית לקחתי את המנהג לאכול מהר והעיקר לגמור עם זה.

ומרוב מהירות נופלים פירורים על הרצפה. ואמא מנגבת והשפתיים
שלה זזות, אבל אני לא שומעת. פעם, עם המגב הזה היא הייתה דופקת
לנו בראש כשהיינו קטנים ולא נתנו לה לישון בצהריים. כשאני
עוצמת חזק את העיניים אני לפעמים מצליחה להריח את הסמרטוט
המסריח על הפנים שלי.

אבא, אמא, ארבעה ילדים. יש משפחות שאין להן בכלל מה לאכול
בשבת. תגידי תודה.