שוב נשמעה אזעקה, סירנה עולה ויורדת. היא יכלה לשמוע את תיפופי
הרגליים במדרגות הבניין, במדרגות הבניינים הסמוכים. אז היא
תפסה את החתול מהר בשתי ידיה וגם היא החלה לרוץ לעבר המקלט
שהיה שתי קומות מתחתיה. היא הגיעה מתנשפת וסגרה אחריה את הדלת.
היא סרקה בעיניה את המקלט ואת היושבים בו. השכנה הזקנה מקומה
3, זוג הדוסים עם חמשת ילדיהם, הזוג המבוגר שגר בקומה שלה, זוג
נוסף בסביבות גיל ה-30 שגר בקומה הראשונה ובחור נוסף שנראה לה
בערך בגילה, אולי קצת יותר, היא ראתה אותו מספר פעמים בבניין,
ואפילו הספיקה לריב איתו לפני שנה, כשהציק לחתול שלה. כולם היו
שם. כולם חוץ מאמה שנאלצה ללכת לעבודה למרות קולות המלחמה
המהדהדים.
אז היא התיישבה בקצה החדר, מחבקת חזק את החתול. זה לא שהיא
פחדה, אבל השכנה הזקנה מקומה 3 לא אוהבת חתולים. לפתע ניגש
אליה הבחור הצעיר והתיישב לידה. "אז מה, את באה לפה הרבה?" הוא
שאל. והיא חייכה, לא יודעת מה לומר. "אני אור", הוא הציג את
עצמו, "הנכד של ג'וזפין". ג'וזפין. היא נזכרה בשמה של הזקנה.
"אני לינור", היא אמרה והושיטה את ידה. הוא לחץ את ידה, הייתה
לו אחיזה טובה, רכה וחמה ועם זאת יציבה ומלאת בטחון. "ומי
זאת?" שאל והצביע על החתול שלה. "זה", היא אמרה, "זה דון,
החתול שלי". "דון, אה? נחמד להכיר גם אותך", אמר אור וליטף את
החתול.
"אז מה, לינור? מה המצב? הכול טוב?", הוא שאל אותה. "כן, הכול
מעולה", היא אמרה, מנסה להתעלם מקולות האזעקה שברקע, מנסה שלא
לחשוב על אמה שנמצאת כרגע בעבודה, מנסה שלא לתת לדון לברוח
לעבר ג'וזפין, השכנה הזקנה, מנסה להתעלם מהלחות שהחלה להיקוות
לה בעיניים. "בטוחה שהכול בסדר?" הוא שאל. "בסדר?", היא שאלה,
"בסדר?! תסתכל רגע על השעון. השעה שבע וחצי בבוקר. אמצע החופש
הגדול. ואני ערה, ולא זה לא בגלל שיצאתי לאיזו חופשה, או
שהשכמתי כדי ללכת לים או לבריכה, או כי בדיוק חזרתי ממסיבה שבה
נשארתי כל הלילה. השעה שבע וחצי בבוקר, אמצע החופש הגדול, ואני
יושבת במקלט לצלילי הסירנה. כבר יומיים שלא יצאתי מהבית. אפילו
לשרון שגרה בצד השני של הכביש בקושי נותנים לי ללכת. התוכניות
שלי למסיבות והופעות התבטלו לחלוטין. אין אפילו רכבות או
אוטובוסים מהחור המסריח הזה שאני גרה בו. יש פאקינג מלחמה
מזוינת, וזה אפילו לא מזיז לי. קטיושה יכולה כל רגע להתפוצץ
פה, וזה אפילו לא מפריע לי. אנשים נהרגים פה, חיילים מתים,
ואני, הדבר היחיד שמעניין אותי זה שמשעמם לי ושחופש כבר לא
יהיה לי. אז כן, חוץ מזה הכול בסדר. תודה ששאלת", היא אמרה
והחלה להישבר, היא בכתה, היא הניחה את ראשה על הכתף של אור,
שאותו הכירה לפני 5 דקות בדיוק ובכתה כמו שלא בכתה כבר המון
זמן. הוא חיבק אותה, עטף אותה בידיו החמימות, מנסה להרגיע
אותה. "תכף גם תגיד לי שיהיה טוב, נכון?", היא שאלה. "אני..."
החל אור לחפש תשובה. "אז לא! לא יהיה טוב. תמיד אומרים שיהיה
טוב. גם אתמול אמרו שיהיה טוב. נראה לך שיש פה משהו טוב? זה לא
עובד עליי!" אור הוציא מכיסו חבילת טישו ונתן ללינור.
"גם לי לא כזה כיף פה", הוא אמר. "שלחו אותי להשגיח על הסבתא
הזקנה שלי, לעזור לה לרדת למקלט, להשגיח שהכול בסדר, את יודעת.
בזמן שכל החברים שלי ישנים עכשיו, חולמים על הים, שאליו הם בטח
ילכו עוד מספר שעות, אני יושב פה במקלט, חסר מעש, צריך להשיג
על הסבתא שלי". "כן", אמרה לינור, "ונאלץ לשמוע נאום יבבני של
מישהי שאתה אפילו לא מכיר". "כן, גם זה", אמר אור וחייך, "אבל
אל תדאגי, נעבור את זה ביחד", אמר אור והלך לקצה החדר להביא
חפיסת קלפים.
"נו, אז מה את יודעת לשחק?" הוא שאל אותה. "לא הרבה. רק
מלחמה", היא ענתה. "עזבי, עזבי אותך ממלחמות", אמר אור וחייך,
"יש מספיק אחת כזאת בחוץ, בואי לפחות נשמור על שלום פה בפנים".
היא שמה עליו את הראש והלכה לישון, מקווה שכשתקום יהיה יותר
טוב. היא ידעה שלא יהיה טוב, שגם אתמול אמרו שיהיה טוב וששום
דבר לא נראה לה טוב. אבל היא קיוותה והיא ידעה שהיא, את הסכם
השלום שלה, כבר עשתה.