''למטה, למטה'' הוא חשב. זה היה כל-כך מזמין. חמש קומות
וסגרנו. הנוף כמעט עשה לו סחרחורת. מתחתיו העיר נפרשה, אפשר
היה לראות נשים עם רעלה, עמוסות סלים, וילדים קטנים מלווים
אותן. רכבים ישנים מקרטעים בסימטאות, צופרים כשהדרך נחסמת.
בחוץ הייתה הרגשה של סתיו. תחילת החורף.

''תגיד, למה אתה מתכופף? שוב משהו מעניין?'' הקול של אלון היה
ציני.
רותם הזדקף במהירות מהמעקה ונעץ בו מבט, מתקשה להסתיר את הכעס,
''לא.'' אלון מצידו ישב על כסא פלסטיק ישן והתנדנד עד שהמשענת
נגעה בקיר והרגליים הקדמיות של הכסא היו באוויר. האפוד שלו היה
פתוח, הנשק שעון על הקיר לידו. ''נון שלנטיות בהתגלמותה'', הוא
חשב. הנינוחות שלו צרמה לרותם, הוא הניד בראשו. התנוחה התאימה
לו והשמש צבעה את שיער הקש שלו בצהוב כתום. אלון נתן ברותם מבט
ממזרי ושאל ''החתול בלע לך את הלשון??''

''מה זה עניינך?'' שאל רותם במרירות. אלון פטר את הכעס שלו
בניפנוף יד. ''הי, סתם שואל, מה הבעיה?'' הוא הוסיף בקינטור.
''חזרת חמשוש, לא? יש בעיות עם החברה?'' רותם הפנה ממנו את
המבט, מצמצם את העיניים ''כלום'' הוא הפטיר, בועט בדרך אגב
בקיר של המעקה. הוא נעץ מבט ברקיע מנסה להתעלם מאלון.
השמש הייתה כשעה לפני השקיעה. אלון התייאש ממנו ''טוב, תעיר
אותי אם מישהו מגיע.'' ונמנם על הכסא. רותם הניד את הראש. ''לו
אין שום בעיות,יש לו חברה אוהבת שמחכה לו...'' בלי שליטה ממש,
המחשבות נדדו לאתמול.

זה היה קרוב וגם כל-כך רחוק. הם היו בחדר של לילך, היא לבשה את
הארשת שהיא שמרה למקרים רציניים. ''לא יודעת רותם, זה פשוט לא
זה.'' היא נסתה לנחם אותו והוא יצא מעוצבן. כל-כך עייף שכמעט
עשה תאונה בדרך הביתה. ''ואני בכלל לא רציתי אותה, לא ככה.''
הוא לא היה יכול להתנתק מהמחשבה. ''היא היתה זאת שאיתה הכל היה
צריך להסתדר'' לא היה חסר לה כלום, הרגליים, החיוך, החזה - היא
הייתה מושלמת. ''אז למה זה לא עשה לי כלום?!?'' הוא רצה לצעוק
והסתפק בלצעוק בפנים. זה כל-כך ייאש אותו. הוא הביט לשני
הצדדים, על העיר מסביב, אלון ישן לו עם חיוך מאושר על הפנים
בצד. רותם כל-כך קינא בו.

לפני לילך הייתה קארין לזמן קצר, ולפניה רוני וביניהן היה איזה
בחור שפגש במסיבה של פורים ללילה אחד.
לפני כולם הייתה את הנפילה הראשונה עם יפתח. ''לא הייתי צריך
להתחיל עם זה.'' זה היה כל-כך מקסים, אבל ההורים התחילו לחשוד
ואבא שלו אפילו זרק הערה ''שרק לא תגמרו לי כמו זוג
מתרוממים.'' באותו ערב הוא רב עם יפתח. כעס ובושה מתערבבים וזה
נגמר. הוא אפילו זרק את המספר שלו.

צריחה של ציפור הוציאה את רותם מהמערבולת של המחשבות. הוא שב
והסתכלל סביבו, ''לא סתם קוראים לעמדה הזו קן העורבים'' היא
הייתה כל-כך גבוהה. ''זה ייגמר מהר'' הוא ניסה לשכנע את עצמו.
''או זה או כדור'' אבל לקפוץ יהיה קל יותר. בחדר, מתחת לכרית,
חיכו כבר המכתבים להורים, לאחותו וללילך - שיידעו שזה לא הייתה
אשמתם.

''הכי טוב ככה.'' רותם הוריד את הנשק לאט והשעין אותו בעדינות
על הקיר של המעקה. הוא הוריד בשקט גם את האפוד, השמש השוקעת
צבעה הכל בדם. רותם הסתכל הצידה לראות אם אלון מתעורר, אבל הוא
ישב וישן בשקט על הכסא. רותם שם את האפוד מסודר ליד הנשק,
הזדקף בחזרה, נשם עמוק, מרגיש חופשי בלי המשקל. רותם שם שתי
ידיים על המעקה, מתפעל מהחלקות של המגע ומהחום שנצבר בו מהשמש.
הוא טיפס, רגל אחת בטוחה, רגל אחת מתנדנדת באוויר. השמש סיימה
כמעט לשקוע, נשארה נקודה קטנה של אור באופק. המואזין התחיל
לקרוא מהמסגד והקול שלו היה שקט ומוזר. רגל שנייה עוברת אל
מחוץ למעקה...
רותם אחז במעקה בשתי הידיים, עצם את העיניים ונשען קצת אחורה.
נשימה אחרונה...

''קרעק'' הקול נשמע ממש קרוב אליו. משב רוח עבר על הפנים שלו
ורותם פקח את העיניים מהר, נאבק כדי לשמור את שיווי המשקל ולא
ליפול. זה היה עורב גדול. מזל שהוא החזיק בשתי הידיים. ''הייתי
יכול ליפול מההפתעה'' הוא חשב וצחק לעצמו. במשק כנפיים העורב
נחת על המעקה, מטר לידו וסובב את הראש לעבר רותם. ''קרעק'',
הוא חזר וקרא. רותם עצר, ואז ליתר ביטחון החזיר רגל אחת לתוך
המרפסת והסתובב לכיוון העורב.

הוא היה די גדול ובכנף אחת הייתה לו נוצה כסופה. העורב הטה את
הראש שלו ימינה ושמאלה, מסתכל על רותם משני הכיוונים ואז עשה
שני ניתורים לכיוונו. ''מה?'' קרא לעברו רותם, יותר בחוסר
סבלנות מאשר פליאה. ''קרעק''. עוד שני ניתורים והעורב היה כבר
במרחק נגיעה. רותם הושיט יד אחת באוויר והעורב נתן מכת כנף אחת
וקפץ ליד שלו, אוחז בה ברגליים, אבל בעדינות. עדיין בפליאה,
רותם שלח יד בעדינות וליטף אותו. הנוצות שלו חלקות ונתנו לרותם
תחושה נעימה כמו שלא הרגיש אף פעם. העורב הרים את הראש שלו,
נותן לרותם להרגיש את הנוצות שמתחת לצוואר. הן היו פלומתיות
ונעימות. ''מה?'' חזר רותם, בנימה עדינה יותר. העורב רק הרכין
את הראש וחיכך את המקור שלו בזרוע של רותם, התחושה הייתה
נעימה. החום והמגע עם עוד יצור חי כמעט הביאו לו דמעות
לעיניים. ''מה אכפת לך?'' מלמל רותם, יותר לעצמו מאשר לעורב.
''אתה לא מבין, אין לי ברירה'' הוא שב ואמר, אבל העורב לא נראה
משוכנע. רותם הוריד את היד מהר והעורב קפץ ונופף בכנפיים
בהפתעה, ''קרעק!''. רותם החזיר את הרגל החוצה, מתכופף קדימה
שוב, אל התהום.

העורב חזר , מנופף בכנפיים מולו, חובט בהן וקורא, מרחיק אותו
פנימה. הוא שב והסתכל לתהום מעוררת הסחרחורת שחיכתה לו למטה,
מעבר למעקה. ''אני לא רוצה לעשות את זה.'' הוא חשב לעצמו
בהפתעה. התחשק לו כמעט לבכות בגלל מה שכמעט קרה. בפנים הוא היה
יכול ללחוש את החולשה האיומה,''אני רק רוצה עזרה... וחום. מגע
אנושי.'' זה היה אפילו יותר קשה מהכמעט קפיצה. התהום עדיין
חכתה לו, אבל בפנים הוא הרגיש התגבשות של החלטה. כמו גרעין
קשה. ''אני עוד אשיג אותם.'' הוא הרגיש את זה נובט, למרות
האדמה הנוראה מסביב. הוא נשם עמוק ''יש לי בשביל מה לחיות.''
לאט לאט ובשקט הוא ירד מהמעקה אל הרצפה הבטוחה. הוא לבש מחדש
את האפוד והנשק, העורב התבונן בו בדממה

המשמרת שאחריהם עלתה. אסף, ואודי. הם העירו את אלון. אסף הסתכל
עליו וכנראה קלט חלק מהמצב רוח. ''אתה בסדר?'' הוא שאל בדאגה
כנה, לוחץ לו את הכתף. ''כן'' ענה רותם, אסיר תודה על
ההתייחסות ופתאום הוא הבין שהוא מתכוון לזה. הוא חייך בחולשה.
''כן. תודה.'' ''בשמחה'' אמר אסף והחזיר את החיוך. אלון קרא לו
חצי חסר סבלנות וביחד הם ירדו מהעמדה.

בימים והחודשים הבאים, העורב היה מבקר לפעמים את רותם כשהוא
היה לבד. רותם היה מספר לו הכל והעורב היה מאזין בלי תלונה.
רותם היה זורק לו חתיכות לחם ונקניק. פעם אחת הוא אפילו היה
בטוח שראה את העורב עף מעל כולם ועושה סיבוב מעל אסף, אבל הוא
לא היה בטוח שזה הוא.
כמו שהעורב בא, כך הוא הוא הלך. יום אחד העורב נעלם.

הזמן חלף, שוב היה סתיו. רותם כבר הפסיק לנסות לצאת עם בנות.
כמה חברים כבר ידעו וגם מורן אחותו. השחרור הגיע וכמה ימים
אחריו הטיסה לטיול הגדול לדרום אמריקה. הגיע הזמן לספר להורים.
הכל היה מתוכנן, זה היה יום שישי אחר הצהריים, וביום ראשון
הייתה הטיסה. אם הם לא יאהבו את זה הם לא יוכלו לעשות לו כלום.
הוא עמד מתוח כולו בחדר האוכל מול ההורים שלו, מורן מעודדת
אותו עם העיניים. ''תקשיבו,'' הוא פתח, ''יש לי משהו לספר
לכם'' המילים שלו נשמעו חסרות קול. ''מה, רותמיקו?'' אמא שלו
יצאה מהמטבח, מנגבת את הידיים במגבת. אבא שלו הוריד את העיניים
שלו מהעיתון ונראה כועס על ההפרעה. ''מה, רותם?'' . ''כלום.''
מלמל רותם בחולשה, הוא עצם עיניים ונסה לייצב את עצמו.
''מה?!'' שאל אביו ורותם שמע את הטונים הכועסים בקולו. פתאום
נשמעו דפיקות מהחלון. ''מה זה?'' שאל אביו, ''מה לעזאזל העורב
הזה חושב לעצמו?!''

רותם פקח עיניים, זה היה העורב, הוא היה בטוח, העורב נתן עוד
נקישה אחת והסתלק. רותם חשב שהוא רואה הבזק של כסף. אבא שלו
התיישב מחדש בכורסא ונטל את העיתון ''ציפור ארורה'' הוא אמר
בזעם, ''העירייה צריכה לטפל בכולם.''
רותם עמד דומם, ''לא.'' הוא פלט. כולם בבית השתתקו.
''מה אמרת, רותם?'' שאל אביו בפליאה. ''הנה זה, עכשיו או לעולם
לא.'' הוא נשם עמוק. ''אמרתי לא, אבא.''
הוא לקח נשימה נוספת. ''אבא, אמא, אני הומו.'' זהו, הוא זרק את
הפצצה. בזמן שהזיקוקים התחילו להתפוצץ בבית, הוא עלה לגג לתפוס
מחסה. אחרי כמה דקות מורן עלתה לחפש אותו ''כמו שחשבנו'' היא
בישרה, ''אבל יהיה בסדר.'' הם התחבקו והאופק היה רחב יותר מכל
פעם אחרת שזכר.

השנים עברו, רותם כבר הספיק לצאת עם כמה בני זוג והיה לגמרי
מחוץ לארון, מול המשפחה, החברים והעבודה. הוא עדיין היה שם לב
במיוחד לעורבים, מנסה לבדוק מדי פעם האם לאחד מהם יש נוצה
כסופה או שהוא רק מדמיין. הוא פגש מחדש את אסף מהמחלקה בצבא
בערב אחד, באחד מהפאבים, ומאז הם היו ביחד. אחרי כמה וכמה שנים
והרבה מאמצים, הם התחברו לתמי, חברה טובה של אסף שרצתה להיות
אמא. רותם היה האב ותומר נולדה. רותם ואסף גרו דלת מול תמי,
אבל זה עדיין ריגש אותם כשתומר באה לישון אצלם בפעם הראשונה
בסוף שבוע.

הסתיו התחיל שוב, רותם הלך יחף בדירה לחדר הילדים, המרצפות כבר
התחילו להיות קרירות. תומר ישנה ורותם הסתכל עליה, ''חודש''.
הוא היה מוקסם. היא אפילו לא בכתה כמו שכולם הבטיחו. הוא אהב
להחזיק את היד הקטנה שלה עם האצבע שלו. זה היה אחר צהריים של
שישי וריחות נקיים ומתוקים מגשם חדרו דרך החלון. הוא בדק טיפה
של חלב מהבקבוק, ''לא חם מספיק'' והלך להכניס את הבקבוק לעוד
קצת במיקרו.

אסף היה במטבח, מכין ארוחת ערב, ריח של בצל ירוק קצוץ התערבב
עם הניחוח של העוף מהתנור. רותם חיבק אותו מאחור, כורך את היד
עם הבקבוק סביב החזה ונתן לאסף נשיקה על העורף. ''הי, תיזהר לא
לשפוך.'' אסף צחק, ''יאללה, לך לחמם אותו.'' הוא טפח בעדינות
לרותם על הישבן עם גב כף היד.
מהחדר, תומר השמיע קול שמחה, רותם הלך להביא לה את הבקבוק.

על העריסה של תומר עמד עורב, - העורב. ''הי!'' הוא פלט מופתע,
לפני שהספיק לעצור את עצמו.
העורב הרים את הראש לכיוונו, ''הי'', רותם חזר שנית, הפעם
ביותר רכות. העורב המשיך להסתכל עליו לשנייה ואז חזר להתבונן
על תומר. בעדינות הוא הוא הוריד את המקור ונגע בה קלות במרכז
המצח, תומר הביטה בו מוקסמת. ''הי, תגיד, אתה יכול לעזור לי
עם...'', אסף הופיע מאחוריו ''הי, מה קורה פה?!'' הוא נעצר
מופתע, ונדרך לפעולה. ''ששש...'' רותם הסה את אסף, מרסן אותו
קלות עם יד על החזה. תומר התעלמה מהם וצחקה, היא שלחה יד לתפוס
בעורב והוא ניתר לאדן החלון אבל לא ברח. העורב הרים את הראש
לעבר רותם ואסף, הטה את הראש לימין, לשמאל, מסתכל עליהם ואז
הרים והוריד את הראש קלות. ''להתראות'' לחש רותם, ''או אולי
בעצם שלום.'' הייתה לו את התחושה. ''לבד''. העורב פרש את
הכנפיים שלו לרווחה ובחבטה עזה התרומם ויצא מהחלון.

''מה זה היה?'' אסף נשמע חצי מוקסם, חצי מבולבל. רותם המשיך
והביט דרך החלון עד שהעורב הפך לנקודה קטנה באופק ונעלם. הוא
הסתכל על אסף, עם התלתלים שלו, והחיוך, והגוף החזק שלו
והעיניים שמסתכלות בו עם כזה ניצוץ. ''אני אספר לך, אבל
קודם...'' הקול שלו נחלש ללחישה. ''קודם מה?'' אסף נשמע
מסוקרן. ''קודם תן לי חיבוק.'' הוא ביקש, ואסף חיבק אותו חזק
בלי מילים. מהעריסה, תומר התבוננה בהם, עדיין עם חיוך ענוג על
הפנים. לא הכול היה טוב בחיים, משכנתא לשלם, רכב לתחזק, כאב
בכתף מתאונת אופניים, עליות ומורדות באהבה. אבל הוא היה פה.

יש בשביל מה.