יום ראשון והשבוע מתחיל. שוב אני מוצאת את עצמי בדרך לעבודה,
ואפילו התלונות כבר הפכו לחלק מן השגרה.
לקום, מבלי לפרק את עצבי-הבוקר על השעון המעורר, לשטוף פנים,
לצחצח שיניים, לשתות קפה. ללבוש מדים, לשים את התג: "דיילת
אויר-יונית כהן לשרותך". לנעול נעל אחת, לחפש את השנייה ולגלות
שהיא ממש לידי. להתניע את האוטו, להתאפר תוך כדי, לסדר את
השיער ו...שוב הפקקים של איילון.
מגיעה לשדה-התעופה, מאלצת את עצמי לפרוש את החיוך הרחב והמאולץ
על פניי העייפות, ושוב...
היום זה לונדון. לונדון-לונדון-לונדון..תמיד נראתה לי כ"כ
אפורה.
איבדת תקווה? האושר פסח עלייך בדרך? לונדון זה המקום להתמקם;
גשם, קפה, דכאון והרבה אפור מסביב ובעצמך.

"אני בקשתי דיאט-קולה", אחת הנוסעות מקטרת בחוצפה. בקול אני
אומרת: "מצטערת, אני מיד מחליפה. רוצה עוד משהו?" בתוכי אני
אומרת: "שום דיאט-קולה לא תעזר לך להפטר מהשומן, לוויתן את
עכשיו ולוויתן תשארי. אני מיד מעיפה אותך מהמטוס בלי מצנח.
רוצה מכות?" מחייכת לעצמי מעצם המחשבה, חיוך אמיתי.

תקלה. האורות כבים. צעקות. תינוק בוכה, אנשים נלחצים.
בדרך לתא הטייס מרגיעה את כולם, מדליקה תאורת-חרום, מביאה
סמיכות ומחליפה את הסרט בווידאו.
"יונית אנחנו נאלץ לבצע נחיתת-אונס, תסבירי זאת לנוסעים,
ותכיני אותם למתרחש".
"אין בעיה". הרי אף-פעם אין בעיה, מי אני בכלל שיהיו לי
בעיות?!
עברית, אנגלית, ערבית, צרפתית, חגורות-בטיחות, חיוכים חמים,
הסבר על ערכת החרום וארשת-פנים רגועה ונינוחה. זהו, לא זוכרת
יותר.

הגענו? פה זה לונדון? לבן כאן מדי בשביל לונדון...
אני מתה? נגמר? התחיל? איפה כולם? בעצם למי לעזעזל אכפת.
מישהו מסתכל עליי, אני מרגישה את העיניים שלו נעוצות בי.
מסתובבת-מסתובבת ולא מבינה מי ומאיפה הוא מסתכל? עכשיו הוא כבר
בוחן אותי..עד פה, אני מתחילה להתעצבן. נראה שהוא הרגיש והחליט
להופיע לפני, כלומר החליטה.
ילדה קטנה בשמלה לבנה, פרחים שזורי בשיער, עיניים חומות
וגדולות ושיער שמגי עד הריצפה המעוננת. היא מחייכת אליי ברוך
והולכת. אני מנופפת לשלום לאושר.
נערה יפה, אחת עם עיניים כחולות ואף סולד, מתקרבת אליי, מנשקת
אותי בעדינות על הלחי והולכת. ביי תמימיות, אני אתגעגע.
גבר חטוב עם שפתיים מלאות ואישיות שאי-אפשר לשכוח, מזמין אותי
לקפה ועוזב שצריך לשלם את החשבון. להתראות אהבה, את תחסרי לי.
אלוהים?? כבר הפסקתי להאמין...אבל זה הוא...אולי הוא לא הפסיק
להאמין בי...נעלם. הרחמים הלכו.
אני יושבת ובוכה ומקה את עצמי מהחיים.

"יונית, יונית יונית, יונית??. יונית!!!"
"מ..מ..מה??"
"את רואה את האור?"
"כן".
"אתה מרגישה את זה?"
"כן. הגעתי לגן עדן"?
"חחחח.. כמעט הגעת. אל תדאגי, הכל יהייה בסדר".
"אתה אמרת".
"קיבלת מכה בראש בזמן הנחיתה. נשארו קצת סימנים, אבל הכל
יעבור"
"אתה צודק הכל יעבור".
השאלה היא מתי, ובכלל לפי-דעתי הכל כבר עבר.