מוקדש לתומר האמיתי, האהבה עדיין מחכה לך, שעונה על קיר של
פאב ולוגמת בירה.

''רוב הדברים נשברים, גם לבבות. השיעורים של החיים לא נמדדים
בחוכמה, אלא בצלקות ועור מת''

"Most things break, including hearts. The lessons of life
amount not to wisdom, but to scar tissue and callus" -
Wallace Stegner.  


הגעתי לבסיס שלו עם הפצע ביד. חתכנו לשם מהשטח. החזקתי את היד
צמודה לחזה, למעלה, כדי להחליש את הדמום (יואב המליץ, הוא היה
במד''א) . זה היה חריץ די עמוק באמצע היד, יכולתי לראות שם
בפנים דברים שלא אמורים לראות באופן רגיל. מה אני אגיד לכם,
לפעמים לא מומלץ לבלום עם כף היד כשנופלים קדימה עם תיק כבד.

הגענו עם האור האחרון של השקיעה לשער, והפתענו את הש''גמליסט:
''מה אתם עושים פה?''
יואב ואני גלגלנו את העיניים למעלה בתאום ואז
ענינו,''מטיילים'' מה הוא חשב?
אני הוספתי (קצת בלחץ, אתם יודעים, בכל זאת.) ''תגיד, יש לכם
חובש?''
הש''ג התחיל להגיד משהו מתחכם ואז ראה את כתם הדם על החולצה,
העיניים שלו התרחבו קצת והוא שלח יד מהר לטלפון.

זה היה הטיול האחרון לפני קורס הקצינים ואף אחד בעצם, לא ידע.


החובש הגיע מהר לשער וגם הוא איתו, סגן אחד. הסתכלתי עליו
בעיון. וואללה, הוא די חמוד, וגם מדי הב' מאוד מתאימים לו, אבל
סילקתי את המחשבות בכוח ואמרתי לעצמי 'תזכור, לראותם בלבד'.
צחקתי על עצמי שגם בשעה כזו אני ממשיך להסתכל.
הסגן באמת היה חמוד, והוא טיפל בעניין מהר בלי להילחץ. הוא
הישיר אלי מבט, ''מצטער שאני לא יכול להכניס אתכם, באמת. החובש
יוכל לטפל בך בשער'', ניסיתי לתפוס איזה משהו נוסף בעיניים
שלו, ללא הצלחה כרגיל, ''אוקי?'' הוא תפס אותי לא מרוכז.
הסתפקתי בלמלמל ''אין בעיה'' מקלל את עצמי.
יד חמה וחזקה הושטה אלי. ''אני תומר, דרך-אגב''

תומר הציג את עצמו כסמב''ס ( סגן מפקד בסיס, למי שלא מכיר) ,
דבר שדי הפתיע אותי.
הוא די צעיר, אולי אפילו בגילי. הוא המשיך להתנצל על זה שהוא
לא יכול להכניס אותנו וזה היה עוד יותר חמוד. בינתיים החובש
חיטא את הפצע והדליף פנימה פולידין בכמות שכמעט סיימה בקבוק
קטן.
בינתיים הרופא כבר הגיע, הוא חיטט בפצע והודיע שאין מה לעשות.
הפצע היה פתוח זמן ארוך מדי ואין טעם לתפור.

שאלתי אותו ''זה יפריע לי לקק''צ?'' בראש כבר עברו בי מחשבות
על איך אני מפספס את ההזדמנות לצאת לקורס בגלל הפציעה הזאת.
הרופא נתן בי מבט עייף, של 'איזה עוד נודניק' וענה, ''לא יודע,
מצטער.'' טוב, על טעויות משלמים. תומר צפה בעניין בהתרחשות עם
מבט מוזר אבל לא אמר דבר. הוא ארגן לנו טרמפ עם שני
מילואימניקים. ישבתי בוואן, הדלת עדיין פתוחה והסתכלתי על
הבסיס, בדיוק לפני שהדלת נסגרה, תומר שב, הוא שלח יד ישרה אל
הכתף ואמר, ''שיהיה בהצלחה'', הנהנתי לעברו, ''תודה.'' נסענו
הביתה עם הטרמפ, יואב החליט לא להמשיך בטיול לבד וירד בדרך
בדרום לבית שלו.

חזרתי הביתה. מהורהר. עושה בראש רשימות של מה שצריך לעשות:
צריך לבטל את החופש מהצבא ולהחליט האם לוותר על הקק''צ בגלל
היד.

למחרת חתמתי בשלישות על ביטול שארית החופש, קבלתי חומרי חבישה
ואנטיביוטיקה מהמרפאה בכמות שמספיקה לגדוד ויצאתי מהבסיס.
הלכתי לי על הגשר מהקריה, שקוע במחשבות כמה זה חכם להמשיך
וללכת לקורס. כשפתאום מישהו קרא בשמי בקול רם,
''דורון!''
התנערתי מהמחשבות. מה הוא עושה פה? זה היה תומר. כל מה שיכולתי
להוציא היה ''הי''
הוא נראה יותר טוב מתמיד עם מדי הא' שלו. הסמקתי בפנים
מהמחשבה. ''הי תומר, קצת רחוק מהבסיס, לא?'' עדיין נבוך. אני
צריך לעבוד יותר על הדברים האלו, הזכרתי לעצמי, מגחך, 'איך,
להתחיל עם בחורים זרים ברחוב?

''בדרך הביתה'' פלטתי, הוא נתן בי ובמדים מבט נוסף. ''איפה אתה
משרת?'', סיפרתי לו.
''הי, אם הייתי יודע שאתה משם, היית יכול להיכנס בלי בעיות''.

''שטויות'', שוב אני עם כושר הדיבור הרהוט שלי.
הוא נתן בי מבט בוחן ''אז מה נסגר עם הקורס, הולך אליו?''
נשמתי נשימה עמוקה, ''נראה לי שכן.''
הוא הסתכל בי שוב,''שיהיה בהצלחה, תשמע, אם תרצה מתישהו אתה
מוזמן לבוא לבסיס'', ניסיתי לא להיאבד בצבע החום של העיניים
שלו.

בקושי רב מלמלתי, ''תודה, נשמע טוב.'' הוא רשם לי מספר טלפון
מטכלי ונפרדנו.

הקורס היה קשה. במיוחד הכניסה לקק''צ עם יד פצועה, אבל אחרי
שבועיים הפצע כבר נרפא. שאר הקורס היה עמוס, כל יום נמשך נצח
והשבועות טסו. בסוף, כמו כל דבר טוב (וגם לא) סיימתי את הקורס
ויצאתי שוב לרגילה. הרמתי טלפון לתומר. שמח לשמוע את הקול שלו.
''הי דורון, מה קורה?''
''בסדר גמור, סיימתי את הקורס, עכשיו ברגילה''.
''אחלה, רוצה לקפוץ?''
אמרתי לו שכן. רציתי לחזור על החלק בטיול שבו נפצעתי. זה נוהל
רגיל אצלנו (החברים שמטיילים). חוזרים למקומות בשביל מה שאנחנו
קוראים בצחוק ''הקתרזיס''. זה קצת מזוכיסטי, אבל זה טוב למרק
את עצמך קצת פה ושם.

תומר הסביר לי איך להגיע להסעה לבסיס, כשהגעתי, הוא סיים בדיוק
עליית משמר. הוא הראה לי קצת את הסביבה וזרקנו את הדברים שלי
אצלו. החדר שלו היה תערובת של אזרחי וצבאי, על אחד הקירות היה
לוח שעם עם תמונות שקיעה יפיפיות. התעכבתי שנייה עליהן.
''תמונות יפות.''
''תודה, באמת?'' תומר זרח, פעם ראשונה שראיתי אותו מתלהב.
''כן, יש לך עין לזה.''
''תודה,'' הוא הפטיר נבוך, ''אם אתה רוצה, אני יכול להראות לך
את האלבום אחרי האוכל.''
''בטח'' משכתי בכתפי.
תומר הסתכל מסביב על הבלגאן בחדר והפטיר, ''אין כל-כך מקום
לאורחים, אז תוכל לישון בחדר שלי''
השתדלתי לענות בקול מתון. ''אחלה, אין בעיה.''

אחרי ארוחת הערב פרשנו לחדר שלו. התארגנו, פרשתי את השק''ש על
הרצפה, החלפתי בגדים והוא החליף לאזרחי. הגנבתי מבט כשהוא
הוריד חולצה, שוזף את המבט בפלג הגוף העליון שלו כשהוא התמתח
להוריד בבת אחת את חולצת הב' ואת הגופייה שמתחתיה, חושף גוף
שרירי ויפה. תשמעו, לבחור יש נתונים. רק דבר אחד קלקל את
השלמות, צלקת גדולה ולבנה שרצה לו מהכתף עד כמעט למרפק. לא
רציתי להיות חטטן, אז השפלתי את העיניים, כדי לא להיתפס במבט.
המבט שלי נדד בחדר עד שהגיע ללוח השעם.

מבט בלוח השעם עם התמונות הזכיר לי את ההבטחה, ''הי, מה עם
האלבום?''
''וואלה'' תומר קם להביא אותו. הוא פתח בסוף, מראה בעיקר
שקיעות וצילומי טבע.
''תמונות יפות.''
''תודה. הכל מפה.'' חזרנו אחורה באלבום, ותוך כדי זה דיברנו.
היו שם תמונות מכל השירות. המשכנו עוד קצת וראיתי תמונות שלו
חבוש בבית חולים.
''הי, מה זה?''
הוא הסתכל שנייה, ''אה, זה הפציעה.'' הוא סיפר לי איך הוא
התגלגל מאיזושהי סיירת והגיע לפה. הוא משך בכתפיים: ''נתליתי
על איזו גדר תיל בשביל להציל חבר ושברתי את היד.''.

תומר הרים את השרוול ויכולתי לראות את הצלקת מקרוב.
בעל כורחי נפלט ממני. ''פששש, נראה רציני.''
הוא צחק. ''שבר פתוח, היית צריך לראות איזה דאגות הריצו כל
החברים בבית החולים, כמו אימהות, במיוחד ניר, הוא דאג לי ממש
כמו איזו דודה.''.
''אני יכול להבין אותו'', אמרתי,
הוא הרצין. ''טוב, יש טעם טוב לכל דבר''. יכולתי לראות שהוא לא
שש לדבר על זה.
הוא הפך דף ויכולתי לראות תמונה של תומר יחד עם עוד איזה בחור,
כששניהם מחייכים מאושרים למצלמה. תומר הצביע על התמונה.

''הנה, זה ניר.'' יכולתי לשמוע את הטונים של העצבות בקולו. הוא
כווץ את הכתפיים ועשה תנועה כמו בשביל לסגור את האלבום, הוא
תפס אותי מסתכל עליו ובמקום זאת העביר דף.
''מה איתו, הוא בסדר?'' הייתי מסוקרן.
''כן, שריטות בלבד, אבל אנחנו כבר לא בקשר.''

השיחה נדדה, דיברנו על החיים ועל דברים שבכלל. זו הייתה שיחה
שהיה מתאים לה עשן של סיגריה, בשביל להנציח אמיתות מסוימות
וקטנות, אבל אני לא מעשן.
סיפרתי על חוויות מהקק''צ, הוא סיפר על הסיפוק שיש מלהיות
בבסיס קטן, על הבעיות ועל האנשים הטובים. לאורך כול השיחה
ניסיתי לבדוק האם יש סיכוי שתומר הוא גם... אתם יודעים. והאם
הוא מעוניין, אבל כלום לא עלה. לבסוף, מקלל את הרדאר הדפוק
והמקרטע שלי, הלכנו לישון.

תומר היה צריך להתעורר ולחזור לישון כמה פעמים במהלך הלילה. כל
פעם התעוררתי במעומעם, רואה את הצללית שלו חומקת מעבר לדלת.
למחרת בבוקר, הטלפון שלי צלצל וקמתי מוקדם, משתיק אותו לפני
שיפריע. תומר ישן על הבטן בבוקסרים וחולצה, מחבק קצת את הכרית
עם האמה. הצלקת שלו הציצה קצת מעבר לשרוול. אני תמיד מאמין
שאפשר לשפוט אנשים באמת כשהם ישנים, ותומר, נו הוא היה חמוד.
הנדתי בראשי, ארזתי את הדברים ויצאתי לטיול. השמש המוקדמת
קיבלה את פני, יחד עם רוח קרירה והציפורים. עצרתי במטבח לקחת
קצת אוכל מהטבחים ויצאתי לטיול, אומר שלום לש''ג.

היה קל היה להגיע לאיפה שטיילנו מהבסיס. עשיתי טיול ארוך
ולקראת הסוף, במתכוון או שלא במתכוון, הרגליים שלי הוליכו אותי
חזרה למקום שנפצעתי בו.
הבור הנבטי, הגדה שנפלתי בה, ניצבו מולי. עמדתי חי ונושם את
הזיכרונות. חושב על ''הדרך שלא הלכתי בה'' של ת'ורו. בתור
סימן, נשארה לי רק הצלקת. באזור של הגדה לא היה שום סלע חד,
שום כתם של דם. כמובן, עבר זמן.

הנדתי בראשי והמשכתי חזרה לבסיס. חזרתי לעת שקיעה וכבר החלו
נושבות רוחות. השקיעה הייתה אדומה מדם ודיברה לי קצת על סוף.
פגשתי את תומר, קצת עצוב בגלל שזה הלילה האחרון איתו. תומר גם
היה שקוע במחשבות, ''אז איך היה הטיול, דורון?''
''אחלה, יש נוף מרהיב פה בסביבה.'' ''חבל שלא יכולת לבוא'',
הוספתי בלב.
הלכנו לאכול ואני הייתי מהורהר כרגיל, בלי האומץ לעשות את הצעד
ולרמוז. רוח מידבר חמימה נשבה בינינו, מספרת על מקומות אחרים,
רחוקים. נוסעת איתה ריחות של אבק וחול.

אחרי האוכל, תומר הציע לקפוץ לראות את הכוכבים. טיפסנו על אחד
המבנים ושם, מתחת לאנטנות ראינו את השמיים השחורים של המדבר.
כל כוכב זהר באור יקרות, בניגוד לחשיכה שמסביבו, אבל עדיין, הם
זהרו לבד. תומר ואני ישבנו והרצנו שיחת חולין, אני לא יודע,
הלב שלי לא היה בזה. דיברנו על הקורס ועל מה אעשה בתור קצין
צעיר בבסיס שלי.
אחרי זה שתקנו.

הרמתי את הראש שלי לשמיים, מסתכל עדיין על הכוכבים בוערים להם.

תומר לפתע שבר את השתיקה ''אז חזרת מאיפה שנפצעת'', היה לו טון
מוזר בקולו.
''כן.'' עניתי, שקוע במחשבות על החיים.
תומר קטע את המחשבות שלי, ''לא ראיתי את זה עדיין, אפשר?'',
הוא שאל בקול נמוך. הגשתי לו את כף היד.
הוא הסתכל שנייה, קימט את המצח והזיז את היד שלי לכיוון האור.

ואז הוא חייך, מרים את היד שלי ומחווה בה לעברי כאילו היית
איזשהו מוצג. ''הי'' הוא אמר, עדיין מחייך ''הצלקת מחברת לך את
קו החיים.''

למרות שלא רציתי, זה הצליח לעניין אותי.
''באמת?'' בנוסף, גם קצת התרגשתי מהעובדה שהוא עדיין מחזיק לי
את היד בשתי הידיים שלו.
הוא נתן לי את המבט שלו, ''תסתכל.'' הוא קרב את היד שלי לאור,
עדיין מחזיק בה בשתי הידיים.
הוא הסביר ותוך כדי התווה ענוגות עם האצבע'' ''אתה רואה, בדיוק
פה מתחיל קו החיים, והוא מפסיק באמצע היד וממשיך לאחר מכן
והצלקת מחברת בין שני החלקים בבת אחת.'' הוא עצר והסתכל עלי.
''מה זה אומר?'' שאלתי, כבר קצת מסוקרן.

''דוגרי, אני לא יודע, אבל זה מעניין, לא?'' הוא צחק, ואז הוא
הוסיף, ''לא, אני יודע דווקא.'' הוא הסתכל עלי ברצינות, לראות
שאני לא צוחק עליו ''רוצה לשמוע?''
לא התכוונתי לצחוק עליו. ''בטח.''
''זה יכול להגיד המון דברים: שינוי דרסטי בחיים, או חיים בשני
קווים שונים- ועכשיו זה מתחבר, בכל מקרה, זה שינוי לטוב.''
הלב שלי התחיל לדפוק, הוא לא מתכוון לחיים כפולים או משהו?
אמרתי בזהירות, '' יכול להיות שזה קשור לפציעה?''
''כן'' הוא הסכים, ''או החלמה ממחלה או משהו דומה.''
''אז זה נותן לי הזדמנות לחיים חדשים?''
''כן.'' תומר הנהן. הוא והמשיך.

''ותסתכל פה על קו הלב, הוא ארוך ועמוק עם הרבה הצטלבויות, זה
אומר שתהיה לך הרבה אהבה''.
הסתכלתי עליו והלב שלי נמס, הפנים שלו היו חצי חבויים בחשיכה.

''מה איתך תומר?''
הוא עזב לי את היד.
''איתי? עזוב.'' היה כל-כך הרבה דכדוך בקולו שהייתי חייב
להגיב.
''לכל אחד מגיעה אהבה, צריך רק לאהוב את עצמך, קודם.''.
''זה קל להגיד.'' הפנים שלו נסוגו עוד יותר לכיוון החשיכה,
מואפלות לגמרי.
לקחתי נשימה עמוקה. ''זה נכון,'' המשכתי ''גם אם נפצעים, בסוף
נשארות רק הצלקות, ואנחנו, בוגרים יותר.'' ראיתי שלמרות
החשיכה, תומר הניד באיטיות בראשו.

תומר רכן קצת קדימה והפרצוף שלו נגלה מחדש. הוא צחק בעצבות
ונקש על הזרוע כדי להמחיש ''קרה לי עם השבר''
''איך?'' שאלתי.
הוא הסתכל עלי מהסס לשנייה ואז ענה.
''הקשר התפרק אחרי הפציעה. לא הייתי מוכן בכלל.''
''אני מצטער לשמוע.''
''זה בסדר, הייתי אידיוט והתנצלתי אח''כ ,אתה מכיר, שלבים
בחיים.''
היססתי. לא יודע אם להעמיק. ''כן''.
זה לא כל-כך פשוט אצלי...'' הוא עצר. '' אתה לא תבין''. לא
ידעתי איך להמשיך, השתמשתי במשפט שבד''כ הייתי מנחם חברים שלי
אחרי לב שבור.

''שמע, עם כל הבעיות שכל אחד מבני הזוג מכניס לקשר, רק אלוהים
יודע איך בכלל אנחנו נשארים בזוגות.''
''נכון'', הוא הנהן.
שתקנו קצת.
ניסיתי טון קליל יותר.
''בוא נראה מה העתיד טומן לך בכף היד, רק אתה יכול לשחק עם זה?
תביא'' הוא צחק, אבל הושיט את היד.

''זה קו הלב, מה הוא אומר לך?'' החזקתי לו את היד ביד אחת
והעברתי את האצבע על כל מילימטר בקו עם היד השנייה .הוא הסתכל
על הקו בריכוז, ואז עלי, הפנים שלנו רק כמה סנטימטרים אחד
מהשני.
הוא שתק ואז אמר, ''הוא אומר שאני מוכן''
''באמת?'' הרמתי את עיניי מהיד ופגשתי בשלו. הן היו שלוות
באופן מוזר.
''כן'' (תעשה את הצעד, תעשה, צעקתי לעצמי מבפנים).

פתאום הבנתי שאנחנו עדיין מחזיקים ידיים. שתי כפות הידיים שלי
חפנו את שלו, מול החזה,
ואנחנו נשארנו קרובים אחד לשני. הסתכלתי עליו והוא עלי. עיניים
מרצדות מאחד לשני.
התקרבתי אליו,
הוא התקרב בחזרה.
מרגישים את הנשימה אחד של השני.
התנשקנו.

השפתיים שלו היו מתוקות כמו דבש וחמות כמו של מלאך.
ביחד, צלקות, שברים והכול.

''מה אתה כותב?'' הרגשתי את הצעדים הקלים שלו נכנסים לחדר
העבודה. בזריזות סגרתי את המחשב הנייד ונפניתי אליו בחיוך.
''כלום.'' הוא ניגש אלי, עדיין עם הסינור וליטף את העורף שלי
בידו, כופפתי אותו קצת ושפתינו נפגשו. הוא הזדקף בחזרה ''לא
נראה לי שזה כלום, אתה עובד על זה כבר מהבוקר.''
''הפתעה.'' ניסיתי לשוות לזה אופי מסתורי. הוא צחק.
''אני מבין, אני עושה ארוחה ליום השנה ואתה רוצה לתת תחרות,
אה?''
''משהו כזה.'', התחלתי להריח עשן.

''הי, מריח?''
הוא נזעק, ''האוכל'', רץ. זה היה יכול להיות כמעט קומי לולא זו
הייתה הארוחה המושקעת בשבילי.
חייכתי ועקבתי אחריו למטבח, שם הכל כבר היה בשליטה, החלון פתוח
ובלי אבדות לכוחותינו.
''אתה יודע...''
הוא נפנה אלי, מוחה את המצח. ''מה?''
הרמתי לו קצת את השרוול, מעביר את האצבע על הפס הלבן המתעקל,
כמו שאהבתי לעשות. הוא הפך בעדינות את כף היד שלי, חושף את
הצלקת והרים את כף היד לשפתיו, מסתכל עלי. אחר-כך לוקח את ידי
ומצמיד אותה לאותו מקום בכתף.
''כלום, תקרא.''




   

--------------------------------------------------------------------------------