"אוהבת אותך." רגע, שתיקה. שניהם יושבים במכונית. דרך המראה של
המכונית הוא יכול לראות את העיניים. הוא שותק עוד קצת ואז.
"גם אני."

פסיעות רכות בלילה. הוא לא הסתכל אחורה, אבל הבחין בברק
המכונית שלה בעמוד המתכת. הוא שלח מבט חטוף וראה רק את האורות
של התחנה בוהקים חזק על גבי השמשה שלה. עוד כמה צעדים והוא כבר
הגיע לשומר שעמד בפתח מוקף בעמודי ברזל מבהיקים.

"הרכבת לב"ש?" הוא שאל תוך כדי הרמת הידיים והסכמה לבדיקה. "רק
בישראל." הוא חשב. "עוד כמה דקות. "השומר העביר את המכשיר.
הבבואות המטושטשות שלו בעמודים עושות את אותו הדבר. מבט צדדי,
חמוד, וגם חתיך. הוא לא פוגש לו את העיניים, "תודה." ממשיך,
כדי לחתוך את המגע.

הוא קונה כרטיס, מהזגוגית של המכונה משתקף הפרצוף שלו, קצת
צעיר, קצת לא, עם זיפים. עיניים שחורות ללא הבעה. לא מרגיש
כלום. "אולי אני מחמיץ את הרכבת." עולה במוחו המחשבה והוא רץ,
במורד המדרגות ובמסדרון התחתי. שתי דמויות כפיל שלו רצות איתו
על הקירות הממורטים. "רץ בסנדלים." מחייך. הוא לא עוצר להסתכל
ועולה למעלה לרציף. שם כבר יש אנשים והחיוך נעלם, הוא מרגיש
שמודדים אותו וההבעה הזועפת עולה אוטומטית, להרחיק.

מתיישב מתחת לזרקור היחידי, פותח את הספר לכמה שניות והרכבת
כבר מגיעה. הדמות שלו מרקדת על הדלתות שלה כשהן חולפות מולה.
דמות של בחור גבוה, בג'ינס וחולצה קצרה, רציני ושותק. הוא פונה
לעלות, לא לקרון שכולם עולים בו, אלא לאחד בצד. יש בחור חמוד
שמחייך במושבים הקרובים, אבל הבחור הזה נועץ בו מבט, אחד שהוא
כבר מזהה - והוא ממשיך הלאה.

במושבים הבאים יושבים בחור ובחורה משמאל ומימין ריק. הוא פונה
לימין, מתיישב ותוך כדי זורק מבט לבחור, בעיקר כדי לוודא אבל
גם בגלל שהוא נראה חמוד. שיט, הבחור גם מסתכל עליו. לא יאומן,
"שניים באותו קרון??" הוא חושב. כבר מאוחר מדי לקום, הוא
יחשוד. הוא מסתכן בעוד מבט, מוצא את הבחור מסתכל עליו בעיון,
"הוא קלט וקלט שאני קלטתי, הניצוץ עבר." הוא מחפש בתיק ומוציא
כמעט מהר מדי את הספר. "הוא מעוניין." הוא חושב.

רוב האנשים לא מודעים לכוחן של ההשתקפויות. הוא מרים את הראש
לעבר החלון ובוהה בהשתקפות של הקרון, שם הוא יכול לראות את
עצמו ואת הבחור. לבחור יש עגיל באוזן וגם חולצה קצרה אופנתית
שמתוחה לו על גוף שנראה לא רע. גם הפרצוף שלו נראה כמו של בן
אדם טוב, הוא מודה לעצמו בחוסר שביעות רצון  ומנתק את עצמו
מהשמשה.

המבט חוזר ונודד לזכוכית. ההשתקפות של הבחור עם העגיל חוזרת
ומסתכלת על ההשתקפות שלו עצמו מדי פעם ומחייכת. הכול קורה שם,
בעולם של החלון והוא ממשיך ומסתכל על שתיהן. זה עולם שונה
לגמרי.

אולי בעולם הזה הדמות שלו תסתכל על הבחור גם מדי פעם, אולי הם
יתחילו לדבר ואולי גם בסוף יחליפו מחויכים מספרי טלפון בטוענה
זאת או אחרת ומשם? אולי אפילו יתחילו לצאת. מאי שם עולה המחשבה
של הגוף שלו כרוך סביב הגוף של הבחור כפי שמשתקף במראה של
הסאונה שביקר בה פעם. היא חמה בקרבו והוא דוחק אותה מהר למטה,
מקווה שלא מסמיק. הבחור כבר מפסיק להסתכל ומנער את הכתפיים
בטוב לב עם הבעה של שעשוע כלפי עצמו, כמו אומר, "מה לעשות."

הכרוז מודיע על התחנה והבחור קם, זאת גם התחנה שלו להחלפת קו.
הוא עוקב אחריו חרישי עד לדלתות של הרכבת. עכשיו יש עוד סיכוי
אחרון, לא. הם מחכים בשקט ואז יוצאים. הוא עומד ונותן מבט
אחרון בגב של הבחור, "גב רחב" כשהבחור נעלם במעלה המדרגות.

זהו, עכשיו כבר באמת מאוחר מדי, צריך לתפוס את רכבת ההמשך ומחר
חוזרים,
לחברה.

הוא עולה לרכבת הבאה וממשיך להסתכל בחלון. רוב האנשים לא
מודעים לכוח של ההשתקפויות. הן נותנות לך עוד זווית על העולם
ומקום להסתכל ממנו. אולי על עולם מטושטש ולא אמיתי, אבל לו זה
מתאים, "לא מעוניין." הוא חוזר ואומר בפנים.