החלון הפתוח נותן לרוח להיכנס, ומוציא את המחנק מהחדר
ומהגרון.
אני יושבת לידו, האוויר הזה שנכנס מעלה דמעות בעיני, דמעות
שאני ממהרת למחות. חושבת איפה הוא עכשיו. מנסה לא לחשוב עליו
בכלל.
צלצול. ועוד צלצול. בשלישי אני מרימה.

                                     

"הלו?"
"לי." מילה קצרה אחת.
"מה אתה רוצה?" לא מנסה אפילו להסוות את הכעס.
"בבקשה, לי". קולו, במקום להיות קר ואדיש כמו תמיד, מלא
בתחינה. דווקא עכשיו, כשאני צריכה שיהיה מגעיל, שאני אוכל
לשנוא אותו בלב שקט, דווקא עכשיו הוא מדבר כך. הוא תמיד ידע את
נקודות התורפה שלי.
"מה אתה רוצה?!", אני לא מתפשרת. אסור לי להישמע אפילו קצת
מסכנה.
"אני רוצה לדבר איתך".
"על מה נשאר לנו לדבר. אמרנו כל מה שהיה לנו לומר".
הוא נאנח.
"אני בא אלייך עכשיו, טוב?!", וישר מנתק, לא מחכה לאישורי.
תמיד היה כך, חושב שכל העולם מסתובב סביבו.

                                     

כעבור עשר דקות נשמעות דפיקות בדלת חדרי.
אני לא עונה ולא פותחת, אבל הוא, בטבעיות רבה, פותח בלי אישור
ונכנס.

"שלום, לי". הוא אומר, קולו שקט.
אני מחייכת בציניות.
"רצת כל הדרך?", פעם, מהרגע שהיה אומר שיבוא ועד שהיה מגיע,
הייתה עוברת שעה בקירוב.
הוא מחייך.
"מצחיק מאוד", ובלי לבקש רשות מתיישב על המיטה שלי, לידי.
אני מסיבה את מבטי ממנו, שלא לראות את החיוך המוכר הזה, ודמעה
מתחמקת וגולשת על הלחי, למרות שניסיתי למנוע ממנה לצאת. ידעתי
שאם יבוא אני אשבר.
אבל הוא מבחין בה. כמובן.
בעדינות הוא מלטף את הלחי הרטובה שלי, ולוחש לי באוזן שעדיין
הוא משוגע על העור החלק שלי, אבל הפעם זה לא מצחיק אותי, אלא
רק גורם לעוד דמעות לצאת.
"די. די", הוא מנסה לחבק אותי, אבל אני הודפת אותו בחוזקה והוא
נופל על המיטה. הוא מתרומם לאט ומביט בי. אני רואה את ההפתעה
בפניו. לאן נעלמה לי השקטה, הצייתנית, העדינה.
עיניו מוכיחות לי שהוא דווקא אוהב את השינוי הזה.
"לי, אני מצטער. באמת. את לא היית רוצה שאני אשקר לך, נכון?!
לא היית רוצה שבגלל שלא היה לי נעים להיפרד ממך הייתי מתחיל
לבגוד בך... תאמיני לי שזה יותר טוב לשנינו. גם לך". אני מעיפה
בו מבט של על-מי-אתה-עובד, ומוחה את עיניי. "אל תנסה להמציא לי
עכשיו את כל התירוצים שלך! לך אולי זה יותר טוב, נמאס לך, או
שמצאת מישהי יותר יפה, וזהו, זרקת אותי, אבל אל תנסה לעבוד עלי
עכשיו שהכל היה בשבילי, טוב?! אני מכירה אותך ואת האגואיסטיות
שלך, אל תנסה לעבוד עלי עכשיו שאתה עושה הכל לטובתי..."
ועדיין קשה להסתכל עליו.
הוא לא אומר מילה, רק מתקרב אלי ומנסה ללטף את שערי, אבל שוב
אני הודפת אותו.
זה כל-כך קשה, להילחם בו.
הוא מהדק אותי אליו, כמו פעם, עוטף אותי בשתי זרועותיו
השזופות, השריריות, ואני נכנעת ומתרפקת עליו, וממררת בבכי.
"די, די...", הוא לוחש בשערי, ובכלל לא אכפת לו שהחולצה שלו
נרטבת. הריח של האפטרשייב שלו מדגדג לי בנחיריים, אני קניתי לו
אותו, לכבוד יום ההולדת שעבר.
אני מתחילה להרביץ לו, והוא, כמו מוכן לכל, אוחז בשתי ידיי
כשאני משתוללת. ואז הוא מתחיל לגשש בשפתיו אחר דמעותיי ולאחר
מכן הן נשלחות אל שפתי, והטעם המוכר מעלה מחנק בגרון. אני מנסה
להתחמק, אבל הוא חזק, כל-כך חזק, ואני כזאת קטנה לידו. הלשון
שלו מגששת לה, כמו פעם, ושנינו נופלים על המיטה, כשהוא מעלי.
"תפסיק", אני דוחפת אותו, אבל הוא כבר לא מקשיב, ידיו הלהוטות
מטיילות מתחת לחולצתי ופותחות את כפתורי הג'ינס.
ידו חודרת אל תחתוניי, ואני מתחילה להיאנח, אבל אז דוחפת את
ידו בחוזקה.
"אתה אוהב אותי?", אני מביטה בעיניו. הפעם הוא זה שמתחמק.
"לי...", הוא ממלמל.
"לא!", אני הודפת אותו מעליי.
"או שאתה תאמר לי עכשיו שאתה אוהב אותי, או שתסתלק. אני לא
שוכבת איתך בלי זה!", הוא מביט בי, ואני רואה חמלה בעיניו.
"מה הטעם, לי? את רוצה את זה בדיוק כמוני, אז למה להיאבק...
אני רוצה אותך, בסדר? זה לא מספיק טוב?! אני מת לזיין אותך
עכשיו..."
אני כבר בוכה שוב, כשהוא נצמד אלי ומתחיל לחדור לתוכי, אני
צועקת.
"מצידי תשקר! תעשה מה שבא לך אחר-כך! אבל לפחות עכשיו תאמר לי
שאתה אוהב אותי!..." ההשפלה חונקת בתוכי, ואיתה הצורך לשמוע
שוב את המילים הללו.
אבל הוא כולו כבר במקום אחר. עיניו עצומות, פיו מהודק בחוזקה,
הוא שקוע בעולם אחר, בתוכי אבל רחוק-רחוק ממני.
"אני אוהב אותך...", הוא לוחש לי, "אני מאוהב בך בטירוף..."
ואז אנחנו מגיעים יחד לשיא, ושום דבר כבר לא חשוב.

זמן מה אנחנו שוכבים כך בלי להוציא הגה. הוא עדיין מעליי, הגוף
שלו חם, והמשקל שלו עליי מרגיש טוב, כל-כך, מוכר. לבסוף הוא
מתרומם ורוכס את כפתורי מכנסיו.
אני שולחת יד, נאחזת בידו, הולכת עם השפלתי עד הסוף.
"בבקשה תישאר...", אני לוחשת, בקושי מצליחה להוציא מילה.
אבל הוא מתנער ממני.
"זה לא היה צריך לקרות, לי. אני ממש מצטער", הוא מפנה את מבטו
שלא לפגוש בעיני.
"אל תגיד את זה", אני מתחננת.
עכשיו הוא כן מביט בי, ועיניו אדומות, ונוצצות. זו הפעם
הראשונה שאני רואה איזה שהוא סימן לרגש בעיניים האלו שלו.
"לי", הוא אומר בלחש, ומתיישב לידי, ידו מלטפת את שערי.
"אני רוצה אותך כל הזמן. את מדליקה אותי, את מחרמנת אותי
כהוגן...", ואז הוא נושך את שפתיו ומפנה את פניו
"אבל אני לא אוהב אותך. את חשובה לי. מאוד, אפילו. הדבר האחרון
שאני רוצה זה לפגוע בך. ולכן אני מוכרח להיפרד ממך, את מבינה,
נכון?!"
אני לא אומרת מילה.
מסובבת אליו את גבי ולא מגיבה.
זמן מה הוא עוד יושב ומלטף את שערי, ואז רוכן, מנשק באיטיות את
מצחי, לאחר מכן מסובב אותי אליו, נותן לי נשיקה ארוכה ארוכה
בשפתי, שמעלה בי תהיות נוספות, כי מה זה אם לא אהבה, ולאחר מכן
הוא קם והולך, משאיר אותי שוכבת שם, עירומה, מושפלת, ריקה
בתוכי, נבובה.