העצבות היא תהום, השמחה פסגת הר
עמוק בתוך התהום אני, לא מאושר
אך מדי פעם אוזר אומץ ומתחיל לטפס,
מגיע אל גבולות השמחה, ואוחז בזיז של אושר רופס
הזיז ניתק, ואני אתו נופל,
ושוב אני מוצא עצמי אפוף ערפל.

וכנראה שכבר ויתרתי, אני חושב
כי בניתי לי בית של הדחקה תחת סלע של כאב,
שיגן עליו מפני גשם הדמעות
שזולג מעיניהם של נשמות טועות.

ואני לבד, אף אחד לא אתי,
ונחל הדמעות זורם לו על סף דלתי.
מזכיר לי היכן הוא מקום שהייתי,
והיכן החלטתי לבנות לי את ביתי.

ומדי יום אני מרים עיניי אל פסגת האושר,
אומר לעצמי: ננסה שוב מחר בבוקר.
ומחר כבר עבר ואחריו הרבה שכמותו,
ואני, המצב אתי כשהיה בראשיתו.