הייתי רק בת 20 כשהכרתי אותך. בדיוק נפרדתי מזה שאהבתי ועדיין
אוהבת.
חיפשתי אהבה, חיפשתי מישהו שייתן לי את החיבה שכל כך חסרה לי
ואתה היית שם לתת לי אותה.
ניחמת אותי, ובסופו של דבר הפכנו לזוג.
בהתחלה הכל היה מושלם ומקסים. אהבת ונתת מעצמך כל כך הרבה אך
לאט לאט גיליתי את סודות עליית הגג שלך.
החבר שנהרג בצבא, הקנאות, האובססיביות שלך אליי והאלימות
הנפשית שהעברת אותי בעקבות כל מה שעבר עלייך.
אני לא יודעת מה עשיתי בכל החצי שנה הזו איתך אבל אני יודעת
שעברתי הרבה.
מעולם לא חשבתי שבגיל כזה צעיר אפשר להיתקל בקשר כזה. היית
צורח-צווח עליי, משפיל אותי ובדרך שאינה ברורה לי עד היום היית
מצליח להחזיר אותי אליך בכל פעם מחדש.
אני זוכרת במיוחד את הפעם שהיינו במסיבה והעפת שולחן כאשר
מישהו דיבר איתי. אני לא אשכח זאת לעולם ובעיקר ואת הצלקת
הנוראית שזה השאיר בליבי.
לעיתים אני מרגישה שאני מבינה או לפחות יכולה מעט להסביר, מדוע
הנשים המוכות חוזרות לבעליהם המכים, על אף שמעולם לא הרמת ידך
עליי.
מעצם היותי אדם שרוצה להצליח, לספק ולתת מעצמו רציתי להבין
איפה אני טועה ואולי לשנות את זה וכן להצליח איתך וחזרתי אליך
שוב ושוב על אף הרמזורים האדומים שצעקו לי לעצור ולהפסיק את
השיגעון שסבב את הקשר הזה.
תמיד שבתי לידייך ותמיד חזרת לדרכיך הרעות.להשפלות, לצעקות
ולהרגשה שאני לא שווה דבר ושהכל באשמתי.
לא ידעתי ולא יכולתי להבין שהבעיה היא אצלך. הצורך שלך לשלוט
בכל מה שקורה מסביבך ויותר מזה - הכעס על מה שקרה לחבר שלך
בצבא. כל זה יצא בדרך זעם בלתי נשלט שהראית כלפיי.
מה שאני בעצם רוצה להשיג במכתב הווידוי הזה הוא שתדע שעברתי
הלאה. זה היה קשה לסגור את הדלת ולנעול אותה מאחורי אבל אני
יודעת שלמדתי יותר ממה שיכולתי ללמוד אי פעם בחיי.
למדתי על עצמי, מה אני מסוגלת לתת, כמה אני שווה והכי חשוב,
שלעולם לא אתן לבן אדם להתנהג אלי כפי שאתה התנהגת.
אני אולי אסלח בשלב כלשהו אבל לעולם, לעולם לא אשכח!