אנחנו יושבים יחד על הגבעה הגבוהה ביותר, מחובקים, שאננים.
מסתכלים על הקטיושות מתפוצצות ונבהלים ביחד מהקולות. הכל כל כך
קרוב, אולי ארבעה חמישה קילומטרים מאיתנו, ובכל זאת כל כך
רחוק, בקושי מצליח להתקרב, להיכנס לתודעה, להבנה שיש שם, פה,
מלחמה. ככה זה כבר שלושה ערבים ברציפות. יושבים שם, רק חסר
פופקורן, מחובקים, קודם פיצוצים אחרי זה שקיעה שאחריה בא שקט
כזה, כבד. כי אולי רק בחושך כשלא צריך להסתיר את הדאגה על
הפנים פתאום אפשר לחשוב על הכל לרגע, ואולי לא. אולי זה הפחד
ששוב זה שנינו לבד, בלי אפשרות לברוח, בלי יכולת להגן על
הקליפה, לשמור אותה סגורה, כמו שהיא צריכה להיות. לאט לאט הכל
מתקלף, המחשבות, התקוות, הרגשות. ושוב אי אפשר לנסות ולהסתיר
את האהבה או להתמודד עם הכל ביחד אז אנחנו בורחים ביחד לעבר
ההומור, הפשוט, המוכר שמציל אותנו מעצמנו כל פעם מחדש. משיחה
על חיזבאללה שהתגלגלה במהירות לזה שאני ערביה, עם המון נימוקים
משכנעים כמו שהצבע האהוב עליי הוא ירוק, וגררה אותנו להמון
חיוכים שרק אפשר להרגיש בגלל החושך. אין מה לעשות כשאתה ילד
שגר בצפון אתה יודע לייצר סוג שונה של בידור, אולי אינפנטילי,
אולי נמוך, אבל הרבה יותר טוב מלשבת במרכז, בקולנוע עם החברה
שלך, למות שכבר יגמר הסרט בשביל שתוכל כבר להחזיר אותה הביתה
וקרוע לה את הבגדים, כשאתה יודע שמישהו בצפון רק רוצה לשרוד את
היום, לחיות.