הדרך הכי פשוטה להתמודד עם הכאב זה לשכוח, אני לא יודעת אם זה
נכון אבל זה
בהחלט שומר על יציבות.
באיזה שהוא מקום אני לא רוצה לשכוח לאבד את כל הרגעים האלו
בניפנוף של עפעף
אהבתי את הרגעים הללו, שמרתי עליהם טיפחתי אותם בזיכרוני כאילו
היו ילדי האבודים.
הרגעים העצובים, שהם גם האהובים עליי ביותר כי הם נשארים לעד,
נחקקים במוח
ולא מרפים, ואולי בגלל זה אני נורא אוהבת אותם.
הרגעים שבהם אתה אומר, הוא חסר... ואני מתגעגע.
אליהם אני שואפת, אליהם אני מסורה, נלחמת להגיע אליהם שוב,
לחוות אותם כאילו מעולם לא היו.
חסר בי היפה נפש הזה שאומר בקול מרובע ואצילי דברים משתנים.
אני בודדה כעת וזקוקה נואשות למגע, מגע חם, מגע שאליו אני באמת
אוכל להגיד שאני מתגעגעת.
הרי לא יכול להיות, לא יכול להיות, שאנשים משתנים, שזמנים
עוברים, שחברויות משתנות, חברויות שלא נפגמו אף פעם.
אני בכל זאת אוהבת אותם.
אני כל-כך אוהבת אותם. אני לא מסוגלת להגות על שפתיו דבר אחר
חוץ מאהבה כלפיהם.
ועדיין זיכרון מהדהד לו ברחבי מוחי, פולש לאותם חדרים חשוכים
ומציף אותם באהבה הניגלת לעין.
עצבות מחלחלת בגוף... רגשות אשם, אולי זאת בעצם אני?!


שמחתי על אותם רגעים ואני עדיין שמחה.