"ככה".
ככה? היא שואלת? ככה. זהו? נגמר? ככה את חושבת?
את באמת חושבת שנגמר?
"כן" אמרתי בחריפות. אבל חשבתי האמנם?
היא סובבה את פניה לאחור. קמה והלכה. תוך כדי ההליכה שלה
הסתובבה
ועשתה לי את הפרצוף הכועס המוכר שלה.
"פוו.. יופי" גילגלתי את עיני.
לא הסכמתי אפילו לדסקס בעניין. לא.
ואחרי הלא הופיע הככה.
קמתי. ניקיתי את השולחן משאריות פשטידת הבשר המפורסמת
של אימי המנוחה,והובלתי אל חדרי.
תוך כדי הליכה אל חדרי, שמתי לב לשינויים שהחלו,
חדרה של מאי סגור בחוזקה ומעליו תלוי השלט "לא להיכנס"
בהדגשה עליי.
צלחת הפשטידה מונחת על הריצפה ריקה.
חיוך עלה על פניי, אהבה את הפשטידה.. אכין אותה שוב,שבוע הבא.
וכוס התפוזים מלוכלכת למדי.

נכנסתי לחדרי מהורהרת.
הייתכן? לא. אני שוב מקשקשת.
אני פרנואידית, ידעתי את זה. אבל התחושה באותה השניה הייתה
אמיתית.
חשבתי על זה הרבה,אבל רק עכשיו הבנתי שאולי.
מאי בחדרה,בטח ישנה. או בוכה על בחירתי המרה, אני מקווה שמחר
יהיה יום יותר טוב. אני אצטרך גם לדבר עם סמי,אני לא יכולה
להשאיר את המצב
כפי שהוא, אני לא אסתדר.
לפני שראשי יגע בכר הכנתי את מחר.
בישלתי? כן. יום שלישי אני תמיד מבשלת.
סידרתי את העניין עם המורה של מאי? בוודאי. הילדה הרי חייבת
חינוך.
והקומה למטה? מסודרת להפליא.
הכנתי את תיקי? עוד מהצהריים.

ושוב הנחתי ללילה לסחוב אותי.

כשפתחתי את עיניי,הרחתי קפה. קפה? באמת קפה?
לרגע חשבתי שטעתי ואני עדיין בחלום.
קמתי , התמתחתי.. וירדתי למטה.
האמנם? העיני מטעות אותי? מאי. מאי עומדת בתוך המטבח עם קנקן
קפה וחביתה. והכול בשבילי.
"בוקר טוב".השבתי בחזרה.
שתיקה
"מה?" היא משיבה לי בחיוך.
כלום, עניתי...פשוט זה...קצת מוזר.
היא התעלמה והמשיכה לסדר את השולחן בחריצות יתר .
"בואי... שבי, הכנתי תה, וקפה וגם חביתות, יש הכול ,איכלי!"
חיוך גדול נשטף על פני. הבנתי.
האמת שעכשיו בוקר ואני רעבה ויש פה את האוכל האהוב עליי
והפיתוי הוא אכזרי בשבילי
אבל מצד שני, עצם אכילתי את פרי יצירתה,אני משלה את הקטנה.

"איך אוכל לסרב לארוחת בוקר נהדרת שכזאת?" עניתי והתיישבתי.

תוך כדי פינוי הכלים מהשולחן היא שואלת אותי, איך היה לי
טעים?
ואם אני מאחרת לעבודה, ושאני לא באמת צריכה להקפיץ אותה לבית
הספר
כי היא כבר גדולה ואחראית ומסוגלת ללכת לבד, בדיוק כמו שהיא
יכולה
להכין לי ארוחת בוקר, נהדרת שכזאת.

קמתי ולקחתי את תיקי העמוס,פניתי לכיוון הדלת ושניה וחצי לפני
יציאתי
חייכתי ואמרתי לה:
"לא, חביבתי.."

"האאא" היא פלטה צרחה, "אוף איתך, ואוף איתך, ואת לא מבינה
אותי בכלל"
פתחתי את הדלת ויצאתי.

הו.. יש ריח של לחם לחשתי..
אני אוהבת את ימי שלישי.
הם תמיד מלאים, תמיד שלמים.

תוך כדי נסיעה חשבתי.
מאי ילדה טובה,בכול זאת ילדה טובה.
ולא עושה לי הרבה בעיות, ולמה לא בעצם, אבל אז התגבר עליי
החוש האימהי שהתחיל להגביר אצלי תאוצה מאז שהפכה ל12
וחיזקתי את טענתי שלא, פשוט לא.
איך אוכל? הרי בסופו של דבר, יקרה מה שיקרה...איך אוכל למנוע
זאת ממנה?
בעודי חושבת ומהרהרת במצבי הפתטי,תקתוק.

הפנתי את מבטי על השמשה , ניצב שם גבר חסון,מסוקס,
עם חיוך שמרוח על כול הפנים במעין נימה חיובית שכזאת.

כן? שאלתי כמהה לדעת במה מדובר.
אני נורא מצטער,ענה הצעיר...אל תדאגי יש לי ביטוח.
לרגע לא קלטתי את המקרה,ואז שכהסתובבתי ,זה נקלט לי. המנייאק
נתקע בי מאחורה.
יצאתי ממכוניתי בזעם, כעוסה ומבולבלת,
אתה...אתה...דפקת אותי! ועוד מאחורה!
הוא הגיב בגיחוך קל, וגם אני כשקלטתי מה אמרתי.