"אז למה הפרצוף היום?" שאלה אותי קרן בחיוך רחב בשעה שהרהרתי
איך אפשר להיות כל כך שמח כשאתה שואל שאלה כזו.
"שוב היה לי חלום."
"מה קרה הפעם?"
"אני...אני לא רוצה לדבר עליו."
"טוב...מה שבא לך." ענתה בחיוך עוד יותר רחב.
דוקא החלום לא היה חלום שקשה לספר. הוא לא היה כל כך אישי, אבל
הוא היה חלום טוב. הפרצוף היה בגלל שהתעוררתי מאוחר, ובקושי
הספקתי להתארגן וכך נהרס לי כל הבוקר. אני עדיין מתפללת
שהשכנים לא שמעו את אמא שלי צועקת. היא הרימה את קולה כל כך
שאני חשבתי שתתפוצץ עוד שניה. היא היתה כמעט אדומה.
לקרן אני אף פעם לא מספרת על ריבים שלי עם אמא או כל מיני
דברים מדכאים אחרים. היא לא הטיפוס בשבילם. היא רק טיפוס שעוזר
כששוכחים את הסנדביץ' בבית או כשרוצים עזרה בשיעורים. היא תמיד
פתוחה כל כך, ורוצה לעזור. אבל אני לא יודעת איך היא עוזרת עם
דברים דיכאוניים ועצובים, ואין לי האומץ לנסות. בכל-מקרה,
החלום הרע היה תירוץ מושלם לפרצוף של היום. במציאות, החלום היה
בין המתוקים שזכרתי.
שוב עמדתי בתוך הכדור. אבל הפעם לא הייתי היסטרית, ולא צעקתי.
רק חייכתי אל הילד שעמד מולי והוא הבין. הוא הושיט לי את ידו
שנמתחה מעבר לכדור שלי. היא היתה בתוך הכדור עצמו. נתתי לו את
ידי ויצאתי מהכדור. עכשיו, לרגע, הרגשתי מאושרת.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.