הסיפור שלי מתחיל כאן ועכשיו. כן, עכשיו כשאני כותבת.
אתם אולי לא תבינו, כי זו אני ולא אתם, אבל ככה הוא מתחיל.
כי מכאן- המצב הזה, הסיטואציה הזאת, בוקע השורש של כל הסיפור.
כי בגלל שאני כותבת נוצר המצב הזה.
המסקנה הראשונה שעלתה לי לראש היתה: "כנראה שהחברה לא אוהבת את
מי שכותב". אבל היא עלתה כבר מזמן. בכיתה ג'...
עכשיו, כשאני כבר בוגרת, הבנתי שזו לא החברה; זה הרוב.
הרוב הוא לא החברה. הוא רק חלק מהחברה.
אבל למה לספר על דברים שקרו לפני שנים? הרי אני מספרת על
עכשיו!
כן. אני מספרת על עכשיו. כמו שכולם מספרים על עכשיו. אף אחד
כבר לא מספר על העבר או העתיד.
מדברים עליהם: על התוצאות מן העבר ועל התקוות לעתיד, אבל כולם
שוכחים לספר. ובסוף נשכח כולנו.
נותרו בודדים שכתבו על העבר: על תקופות של מלחמה נוראה או אהבה
ראשונה; אבל לא על תקופה שקטה יחסית, שבה לא חשוב להדבק למסך
ולראות חדשות, כי ממילא אין שינויים. וגם לא על תקופה בה לא
היה היוצר נתון בסערת רגשות שצריך היה לפרוק אותם איכשהו, אז
כתב על נייר מזדמן.
האם היתה תקופה שכזאת?
בגלל העובדה שאני כותבת עכשיו, קרו דברים. הם היו מפחידים,
מאיימים. כנראה שהם קרו בגללי. ואולי רק בדמיון. איני יודעת.
נסעתי באוטובוס. שתי חברות טובות שלי ישבו לצדי- עפרי ודניה.
אני ליד החלון- מביטה, כהרגלי, בעננים, מחפשת צורות.
לפתע נראתה בשמיים מילה. אחריה עוד שתיים. ודמויות...
הבטתי בשמיים, עיני פעורות.
אלה היו דמויות מתוך סיפור שכתבתי בעבר; מודגשות, מובלטות,
ואפורות-כהות.
שאר העננים היו לבנים.
פחדתי. אולי זה אומר משהו?!
שאלתי את השתיים לידי: "מה אתן רואות שם, בעננים?"
הן השיבו לי בדיוק מה שגם אני ראיתי קודם לכן. סיפרתי להן מה
קרה.
אולי השתגעתי. אולי סתם חשבתי על הסיפור הזה בתת המודע שלי.
בעצם, אני זוכרת שחשבתי מחשבות אחרות- אבל אולי בתת המודע...
איני יודעת. וזה מפחיד. גם הבנות ראו. יש לזה משמעות. אפילו אם
זה לא אמיתי ורק דמיינתי- יש לזה.
שתיהן, וגם אני, נכנסנו למעין טראנס. עפרי הציעה שאפרסם את
הסיפור, ולפניו אכתוב על המקרה; אבל אני לא יכולתי. הוא אישי
מדי.
אף על פי כן הסיפור הזה לפניכם. חלק ממנו; חלק קטן. הייתי
מוכרחה- למרות שזה אישי. למרות שזה בניגוד לרצוני. הייתי
מוכרחה. ידעתי שהכתיבה משחררת אותי ואם אני רוצה להתנער
מהזכרון הזה, עליי לפרסם לפחות חלק מן הסיפור. אז פרסמתי:
לפחות בבמה חדשה, בינתיים. ואם זה לא יהיה מובן לכם, תדעו
שהסיפור נכתב בעקבות חלום. חלומות אף פעם אינם מובנים.
כל שנכתב בפתיחה זו הוא אמיתי. כן, התרחש במציאות. אתם יכולים
שלא להאמין. ייתכן כי אני לא הייתי מאמינה, לו הייתי במקומכם.
בייחוד אם היה זה אדם שאינני מכירה, אדם תמוה שכותב יצירות
מוזרות... אבל אני כתבתי כדי להשתחרר. בתגובות אני מבקשת כמה
שפחות להתייחס להקדמה. כן, היא אמיתית. זה רק יכאב ויפחיד.
יזכיר נשכחות... אבל, מי יודע? אחרי שנגוזו הדמויות שבשמיים,
עבר ליד האוטובוס שלנו אוטובוס תיירים. קו 999; מספר המזל
שלי.
ייתכן כי בכל זאת הכל רק לטובה...
הנסיכה נחתה בחבטה על הארץ. "אההההה!!!!!!!!" נשמעה צווחה. סער
לא בזבז זמן. מיד הוא
שאל: "את יכולה לזוז?" "כן...אווץ'...." "בואי." הוא שלשל חבל
במורד הצוק. "תחזיקי." הוא אמר. הוא בעט בקרקע היבשה וקפץ
למעלה במהירות אדירה. הוא המריא ונחת בדיוק בקצה החבל. הנסיכה
המריאה גם היא בעוד היא מחזיקה בחבל, משכה אותו מטה ועברה
לקצהו. "עוד 800 מטר... 700, 600, 500, 400, 300, 200, 100,
93- חלש מדי..., 10, 9, 5, ו... עוד 3 מטרים! זה קצה העננים!
אנחנו נוחתים בכביש שומם... אני רואה את השטח."סער הגיב
במהירות: "מצוין, עכשיו אני אקח את החבל ו... נעוף קצת להמשך."
הוא גלגל את החבל והצמיד אותו אל מותניו. שניהם התקדמו מטרים
אחדים באוויר. "אבל--- אני לא מבין, אמורה להיות פה בלקניה
הינשופית! זו ארץ עם המון, אבל ממש המון אוכלוסיה!" הנסיכה
המריאה עוד קצת, מעבר לעיקול. "אל תדאג, אני כבר רואה את העיר
הגדולה..." סער הצטרף אליה. הוא ראה מראה נורא: שלושה כבישים,
עמוסים לגמרי בעגלות סופר, מכוניות, עגלות סוסים, אופניים,
אופנועים, קטנועים, טוסטוסים, חלליות-מיני, חלליות רגילות,
אוטובוסים, והיו הרבה מכוניות שטח- שבלחיצת כפתור יכולת להפכן
למכונת קפה או טלוויזיה או לכל דבר אחר; מדי פעם, נוסף עוד
כביש קטן וריק לגמרי לשעות העומס, וכך יכלו עשרות מכוניות
להידחק אליו וכאשר הן הצטרפו לאחד מן הכבישים הראשיים- הוא
נסגר. מסביב היו אלפי עצים יפהפיים, שברור היה שהם מלאכותיים,
אך הם פשוט פלטו חמצן במהירות הבזק ולכן כל האוויר מסביב, שהיה
מלא בפיח, התחלף ע"י מכונות-החמצן-בצורת-פרחים-ועצים-מלאכותיים
האלה. הנסיכה הביטה על כל זאת.
היא הצביעה על שני שדונים מכוערים שישבו במושב האחורי של
עגלת סופר בעלת 5 מושבים, וסרגו סוודר להנאתם. אחד- ירוק בהיר,
והשני- כתום-סגול. הסוודרים היו באותם הצבעים. בגלל ששני
השדונים המוזרים היו קטנים, דקיקים, ורק ראשם היה ענק, שניהם
ישבו על מושב אחד, ואת ארבעת המושבים האחרים תפסו חמישה
קילוגרם פטרוזיליה ושלושה בקבוקי יין. על היינות היתה תווית
שעליה היה מודפס דבר-מה.
סער והנסיכה התקרבו. סער שאל את השדון הירקרק:" שלום,
אממ... לאן הגעתי?" שני השדונים קפצו ממקומם בבהלה. "מ... מה?"
שאל הירקרק. "סליחה שהבהלתי אתכם ככה, אבל, לאן הגעתי? זו
בלקניה הינשופית?" התנצל סער. השדונים נרגעו. "ההא... אתם לא
מפה?" שאל הכתום-סגול. סער ענה: "אה... לא. לא בדיוק..."
הירקרק קטע את הסבריו של סער ופתח בהדרכה נרגשת:
"טובאזהגעתםלבלקניההינשופיתכןוזוהעירבירהשלהבלקנשופיאנימצטערש'נימדברמ'ר'בל
ככהזה'צלי..." הוא דיבר במהירות רבה כל כך עד שסער והנסיכה לא
הבינו דבר. "אממ... מה?" שאלה הנסיכה בעדינות. "סליחה אני
מצטער, ב'מת!" אמר הכתום-סגול. השדון הירקרק ענה במקומו:
"הגעתם לעיר בירה של בלקניה הינשופית, כן, וקוראים אותה
בלקנשופי ופשוט הבן דוד שלי מדבר מהר כשהוא מתלהב ממשו אז
סליחה אני מצטער עליו, אבל כל פעם שבאים אלנו מבקרים לשאול אז
הוא עונה מהר. זה ככה זה אצלו. אני ממש מצטער טוב?" הנסיכה
חייכה. "טוב..." היא צחקקה.
סער הביט אל תוך העגלה. " אתם יכולים בבקשה לומר לי מה כתוב
על היין?" השדון הירקרק הביט ביינות וקרא את הכתובת המודפסת
בכתב זר ומשונה על התווית לאיטו: "כן, כתוב פה 'י י ן מ ת נ
ה' שזה אומר יין של מתנה שזה יין שכל מי ששופך את זה לאיפושו
שהוא אמיתי זותומרת- כי אצלנו בבלקנשופי לא הכל אמיתי- אז זה
נהיה עשוי מזהב ומתעטף בנייר של עטיפה. הנייר הוא באיזה צבע
שרוצים. אבל אם שופכים את היין מתנה לתוך כוס של זכוכית אז הוא
הופך ליין רגיל ומשובח. אז תיזהרו בבקשה טוב?" הנסיכה הסתירה
צחקוק אבל זה לא עזר. היא צחקה בקול צלול ועדין אבל בקול רם
מספיק כדי שכמה יצורים מרכבים אחרים יבחינו בה. "א... אני
מצטערת..." התנצלה ברגע בו החלה להירגע ויכלה לדבר. "ובכן...
אתם יכולים להסביר לי איך העגלה הזו נוסעת מעצמה בדיוק?" שאלה.
השדון הכתום- סגול, לאחר שנרגע מההתרגשות, אמר: "היא פשוט
פועלת על ידי שלט רחוק, את מבינה, ואז היא יכולה להתמלא
במצרכים מהסופר ברגע שמבקשים ממנה מהרמקול הזה, את מבינה, צריך
לבקש ואז זה מתמלא במצרכים כל הפגוש האחורי הזה, את מבינה?"
הוא הצביע על רמקול קטן המחובר למושב הקדמי ועל תא מגומי שלא
ראתה קודם. "כן, אני מבינה..." היא חייכה. "טוב, אתם יכולים
אולי לעזור לנו?" שאל סער. "כן, בוודאי, בטח!" אמר במהירות
ובהתרגשות הכתמתם-סגלגל. היה ברור שהוא משתדל מאוד לדבר כך
שיבינו כל מילה שלו. סער חייך אף הוא. "טוב. אז... תשמעו, יש
לנו משימה- להציל את הנסיכה בלקני מידי הדרקון הרשע. אולי אתם
תוכלו לעזור לנו להגי..." הוא עצר כשראה את שני השדונים מקפצים
על מושבי עגלת- הסופר מעלה-מטה בהתלהבות. "אז אני מבין שכן..."
חייך סער. "כן,בוודאי,בטח! כן,בוודאי,בטח! אנחנו נורא נשמח
אדוני וגבירתי הניכבדה! בוודאי ובטח שנשמח אדוני הדגול
והגדול!" השדונים החלו לבכות מהתרגשות, ולכתום-סגול נזל רוב
הצבע הסגול והוא נראה כמו שדון כתום שנכנס לתוך קערת מיץ
ענבים.
הם נסעו לאיטם בעגלת הסופר כאשר הירקרק נוהג וסער יושב
לידו. מאחור ישבו הנסיכה והכתמתם-סגול, שכבר היה כתום כולו חוץ
מצפורני כפות הרגליים. השדונים הסבירו להם בדיוק היכן הם
נמצאים ודאגו להוסיף בין מילה למילה שהדרקון בלקשוף הוא רשע
מאוד ובכלל בלתי אפשרי לצאת מן המבצר שלו חי- למרות שהם אף פעם
לא ניסו, אתם מבינים...
לשדון הירקרק קראו "ירוקת החמור",ובקיצור- ירוקי.
לכתמתם-סגלגל קראו "קיצ'ה-בריצ'ה", שזה, בבלקנשופית,
כתמתם-סגלגל. חבריו קראו לו " קיץ' " או " קיטש ".
ירוקי צחק מאושר ואילו קיץ' בכה. שניהם היו בני דודים אמנם,
אבל הוריהם היו שונים מאוד ושיטת החינוך שלהם היתה שונה מאוד.
אין פלא, אם כן, שגם קיץ' וירוקי היו שונים מאוד זה מזה. כאשר
האחד בכה, השני ידע כי עליו לצחוק- ולהיפך.
לפתע הפסיק קיץ' לבכות. הוא נעץ את מבטו בנקודה מסויימת
לפניו והתאבן. פיו היה פתוח. הנסיכה הביטה בו. "מה קרה?" שאלה.
קיץ' לא ענה, אבל ירוקי החל לצווח בפחד בעודו מרעיד את עגלת
הסופר מרוב קיפצוצים. אצבעו הורתה לפניו. סער עקב אחרי אצבעו,
אבל לא ראה דבר בתוך הערפל... מלבד העובדה הפשוטה שקיץ' החל
להסמיק בחזרה לצבעו המתחלף, וירוקי מתנשם מרוב מאמץ. הוא הפסיק
לצרוח.
הנסיכה הביטה בפניו, מחכה להסבר. משזה לא הגיע, פתחה ושאלה:
"מה קורה כאן? למה אתם כל כך נרגשים? משהו לא בסדר?" התשובה לא
הספיקה להגיע- סער צעק בהתרגשות. "מה קרה?!" נבהלה הנסיכה.
"המצודה! מצודת הדרקון!!! לא ייתכן שהגענו כל כך מהר!!! ירוקי?
איך זה קרה?!" קיץ' התחיל לחבר משפט ארוך ובלתי מובן- כמו
שקורה לו תמיד כשהוא מתרגש, אבל ירוקי עצר בעדו. "יכול להיות
שהדרקון יודע שאנחנו כאן... ואז הוא יכול..." הוא נעשה כתום
חיוור עם כתמים בצבע לילך. ירוקי החוויר אף הוא והירוק הבהיר
ממילא שלגופו נעשה ירקרק חיוור- כמעט לבן.
הנסיכה לא ממש הרגישה קשורה. "סער... מה הוא יכול לעשות אם
הוא יודע שאנחנו כאן?" סער לחש לה לאוזן בעצב: "הוא יכול לגרום
לנו להיכנס למצודה אחרת, מדומה, שבתוכה נמצאים זאבי הערפל...
הם יפתו אותנו בעזרת שירתם וימשכו אותנו אל מעמקי המצודה שלהם,
שם נמצא הגיהנום. בעינינו זה יראה כמו מצודה רגילה ונצא לחפש
את הדרקון, אבל כאשר נדרוך עוד צעד אחד, ניכבל למצודה
לנצח..."
הנסיכה הנהנה, מפוחדת מעט החלה לחקור את מחשבותיה
וזכרונותיה. הם ריחפו בתוך כדור המעטפת של השמים, נחתו
בבלקנשופי על הצוק, משם ירדו אל הכביש, אל העגלה... היא הביטה
סביבה. היא ידעה שיש כאן משהו שיכול לעזור לה. לא סתם נולדה
כבת למשפחת המלוכה באיורטה! היה לה דם פיות. אפילו רק טיפה או
שתיים- אבל זרם בעורקיה מעט מחוש הקסם של הפיות, כפות רגליה
היו קטנות כשל פיה והיתה לה גומת החן במרפק שמאל- גומה אשר
עוברת בכל שושלת הפיות. אם כך- הרי שעליה לדעת בדיוק מה יעזור
לה... ואכן, מבטה נחת על גושי הפטרוזיליה. "קיץ'?" סיננה
בעדינות אל עבר השדון הטרוד. "קיץ'..!" קיץ' הסתובב אליה
בבהלה. "הו, זו רק את... מה קרה?" פניה של הנסיכה לבשו הבעה
רצינית ומהורהרת. "לשם מה אתם זקוקים לפטרוזיליה?" קיץ' הביט
בפניה, פניו נסכו אף הם הבעה מהורהרת ודאוגה, ובעצבנות מהוסה
ענה לה: "לפטרוזיליה יש סגולות מיוחדות... היא יכולה לגרום לכל
יצור שחי מחוץ לעולם של הבני-אדם לדבר רק אמת לעולמי-
עולמות... הוד מעלתה, האם יורשה לי לשאול- אה... האם את חשה
בטוב? זותומרת, הראש שלך כואב אולי? כי פשוט..." הנסיכה חייכה.
"אל תדאג. אני בסדר גמור. פשוט יש לי רעיון." בעוד קיץ' מביט
עליה בתמיהה, ניגשה הנסיכה אל עבר סער ולחשה דבר-מה על אזנו.
סער הנהן ופניו נאורו. הוא פנה אל עבר ירוקי והורה לו להירגע,
"לנסיכה שלנו יש רעיון נפלא- עוד רעיון נפלא, אם יורשה לי
לציין..! קיץ', ירוקי, מי מביניכם מפחד פחות? יש לי משימה
בשבילכם!" לשמע המילים האחרונות זינקו שניהם ממקום מושבם והחלו
להתווכח מי מהם פחות מפחד. הנסיכה צחקה את צחוק הפעמונים שלה
והם השתתקו. סער אמר לירוקי: "ירוקי, קח את יין המתנה שנמצא
במושב האחורי, צא מהעגלה והתקרב למצודה. אז תשפוך את תכולתו של
אחד מהבקבוקים על קירות המצודה, בסדר?" "כן המפקד!" השיב
ירוקי, אבל אז חזר בו. "אבל זה יין יקר מאוד... אנחנו אמורים
להוביל אותו אל הארמון של איורטה! המלך יכעס מאוד... קיץ',
המלך יכעס מאוד, קיץ'! לא? הוי המפקד... המלך יכעס מאוד- מאוד
המפקד!" פניו של ירוקי היו מבוהלות. הנסיכה שבה לחייך. "אל
תדאגו, הרי אני בתו! אסביר לו הכל כשנחזור."
ירוקי פנה בהיסוס לחלקה האחורי של עגלת הסופר. הוא הושיט
ידו אל עבר אחד הבקבוקים ולקח אותו בידיו כאשר על פניו הבעה
מעוותת של אדם המתענה מאוד. הנסיכה חשבה שזה יכול היה להיות
מצחיק מאוד, אלמלא המצב היה נורא כל כך. קיץ' חשב שהמצב נורא
כל כך, עד שההבעה על פניו של ירוקי היא אולי הדבר היחיד המצחיק
כאן. סער לא הצליח לחשוב על דבר מלבד איך מנצחים את הרוע הזה.
הנסיכה בכתה מרוב לחץ, קיץ' צחק כמעט עד שהתפקע, וסער בהה כשעל
פניו הבעה מהורהרת ועצבנית. ירוקי פתח את הבקבוק. כולם נדרכו.
ברגע הזה קרו כמה דברים: המצודה נעלמה בתוך מערבולת, נשמעה
מנגינת- יללות עצובה ויפיפייה, שבר בקבוק נראה על הקרקע אחרי
קול נפץ מהדהד, פניו של ירוקי לבשו הבעה מפוחדת ומתענה בשל
רגלו הכואבת, ורוח חזקה פרצה מתוך המצודה, שורקת ומייללת את
אותה המנגינה בדיוק שעלתה מתוך חלקיקי עננים אפורים- כהים,
דומים לכלב ענק עשוי כולו צמר גפן דהוי ומלוכלך.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.