"אתה מכיר את העיגול בטון הקטן הזה שיש לך ליד הבית? כמו באר
קטנה רק שהרצפה זה התחתית?"
"מכיר, מכיר"
"כשהייתי בכיתה ב', הייתי עוברת כל יום ליד הביניין שלך. יום
אחד שמתי לב שבעיגול בטון הכל כך לא שימושי הזה מונח קיפוד
קטן, שלידו שלט- פרי עבודת יד של ילד בגילי, שעליו רשום עם
מרקר ירוק באותיות דפוס 'חבר טוב'"
לקחתי את הקיפוד הזה ושיחררתי אותו בשדה שמאחורי הבצפר"
"איזה שדה?"
"היום כבר אין שדה, בנו כביש"
"אה. נכון"
"למה אני מספרת לך את זה? כי לפי שבועיים ככה, סיון הקפיצה
אותי הבייתה אחריי יציאה ותוך כדי שאנחנו סוגרות את הערב
במכונית עם דיסקוסים אחרונים של בנות, סיון קולטת שממולנו חוצה
את הכביש קיפוד קטן. הוא נעצר, הסתכל אלינו המשיך ונכנס לתוך
הצמחייה של האי תנועה. עקבתי אחרי הקיפוד הזה לתוך השיחים
וחייכתי אליו, ואז עליתי הביתה."
"וואלה"
"וואלה"
גיא חייך חיוך מסטול ואיפר את הג'ויינט. ואז התחלנו למצוא כל
מיני פרצופים בציור שציירתי אחריי שחזרתי לארץ, של שתי נשים
מתפשטות.

דווקא עם נדב ממש זרמתי. מזמן לא יצא לי להתעסק בכל הקטעים
האלו של דייטים והיכרות ראשונית, לכן כשיצאתי לפני חודש עם בן
הייתי כולי מסוגרת וקרירה. אבל עם נדב הכל זרם. הוא הצחיק אותי
ואני אותו. אכלנו גלידה, כל אחד שני כדורים, הוא בגביע ואני
בכוס, הוא קיבל יותר גלידה ואני רטנתי על כך. העברנו את הזמן
עד שההצגה של חצות תתחיל. למרות שקנינו את הכרטיסים שעתיים
לפני עדיין אחרנו לסרט ופיספסתי את כל הפרסומות והבקרובים, שזה
החלק שאני הכי אוהבת. ראינו את הסרט החדש של איתן פוקס וגל
אוחובסקי, זה שמדבר על הכיבוש, תל אביב והומואים. בסוף הסרט
בכיתי. דמעות כאלו שמתגלצ'ות על הלחי עד שהן נספגות בצוואר.
שתיים בכל עין. נשארתי עוד כמה שניות לבהות בקרדיטים אחרי
שהאור עלה, אבל  כשנדב קם גם אני קמתי. הוא בהתחלה לא קלט מה
נפל עליו והתחיל לצחוק עלי מתוך מבוכה. אמרתי לו שאין דבר שאני
שונאת יותר מכשצוחקים עלי כשאני בוכה, הוא התגונן ואמר שהוא לא
צחק עלי בכלל ואני כאילו הבלגתי. באוטו הוא עוד ניסה להחזיק לי
את היד ולפייס בדרך זו או אחרת את השתיקה שהשתררה בנינו. לפני
שירדתי מהמכונית הוא עשה לי קסם עם שני מקלות ושני יהלומים
אדומים. צרחתי מעצבים כשלא הבנתי איך הוא עושה את זה ואז הוא
גילה לי. לא היה אכפת לי להצטייר בעיניו כנוירוטית צווחנית
וילדותית כי זה מה שאני. נפרדתי ממנו בנשיקה על הפה, בלי לשון
ותשוקה. האמת שבדיוק גם קיבלתי הודעה מבן שהזמין אותי אליו
לסקס אל תוך הלילה אז בכלל לא התחשק לי יותר להקסים את נדב.
יצאתי מהאוטו וחציתי את הכביש ולאחר מכן את האי תנועה כדי
להגיע לאוטו שלי ולנסוע לבן.
ליד המעבר חצייה הוטלה גופה. של קיפוד. הקיפוד שלי. הוא שכב על
הצד, דרוס, כשכל חלקי איבריו הפנימיים פרושים לצידו, ועוד קצת
מפרפר. התכופפתי ובחנתי אותו. ובכיתי. מלא מלא בכיתי. באוטו,
בשיא הכאב והכעס, כמו כשבכיתי על סבתא כשמתה או על מאיה
כשנפטרה. בכי של פורקן ועצבים, של חוסר אונים. ייבבתי לעצמי
תוך כדי נסיעה שאלות על מהות המוות של הקיפוד וצרחתי כאילו
איבדתי את הייצור הכי קרוב לי בעולם. התקשרתי לגיא וסיפרתי לו
תוך כדי נשימות קצובות ומתייפחות שהקיפוד של השכונה מת. נדרס.
אבל הוא בכלל לא הבין על מי או מה אני מדברת אז הנחתי לו
להמשיך לישון והמשכתי למרר בבכי על קיפוד שמת. שבקושי הכרתי.
כשהגעתי לבן, כבר לא היו יותר דמעות, הוא אפילו לא שם לב
שבכיתי. הוא כן שם לב שאני קצת מתנשפת אז הוא שאל בציניות "מה,
רצת לפה?" עניתי שאני נסערת והוא אפילו לא שאל למה. אח"כ
הזדיינו. הוא נכנס גמר ויצא. כששכבנו פרושים על צד סיפרתי לו
על הקיפוד והוא צחק. אמרתי לו שזה בכלל לא מצחיק אז הוא עשה
פרצוף רציני וביקש סליחה. משם כבר השיחה התגלגלה לשיחה על
קונספירציות וביטלס. כמה שניות אחרי שעצם את העיניים, שמעתי
נשימות כבדות של שינה. אני לא כל כך הצלחתי להירדם אז התלבשתי
והלכתי. במקום לחזור לאוטו ישר ולסוע הביתה פיפי ולישון, חציתי
את הכביש התיישבתי על החוף והתבוננתי בים. הדלקתי סיגריה.
"מה המצב חמודונת?" שני רוקיסטים עם טוסט מאבולעפיה התיישבו
מטר ממני. בהתחלה לא עניתי ואז שאלתי אותם אם הם מעשנים, אחד
מהם אמר לי שכן אז נתתי לו את הקופסת סיגריות שלי והסברתי להם
שזאת הסיגריה האחרונה שאני מתכוונת לעשן ואני לא צריכה יותר את
הקופסא הזאת, שהייתה כמעט מלאה. הרוקיסט הרזה יותר אמר לי שאני
חמודה. חמודונת אני.
ואז בא איזה זקן עם שרירים כאלו ברגליים, שרואים שהוא כבר מזמן
לא צעיר אבל גם לא מתכוון להירקב בבית אבות, והוא לקח מוט,
ותקע אותו בחול, למוט הזה הוא חיבר עוד מוט שבסופו התנפנף דגל
ישראל בגאון. הרוקיסט היותר שמנמן אמר שהוא חושב שהזקן מנסה
לכבוש את החוף.
ואני רק חשבתי על סבא שלי ואיך שפעם היה גם כל בוקר נוסע לים
ונכנס למים, גם כשקפוא, ועל סבתא שלי שהייתה החיים שלו עד לפני
שש שנים כשנפטרה. ועל איך שבכיתי כשנפטרה.
ועל הקיפוד הדרוס ששוכב לו בכביש ליד הבית שלי. עוד מעט יבואו
עורבים לאכול אותו.
אולי כדאי שאני ארד למטה עם איזה יעה או משו ואתן לו כבוד
אחרון.