אני לא מבינה איך,
איך כל פעם מחדש
שאת כבר חושבת שהתבגרת,
שזהו, שאת כבר לא תמימה,
מגיע משהו שחייב להזכיר לך-
את תמימה!
תפסיקי להאמין באנשים!

למה כל פעם מחדש
את עושה את אותה הטעות?
חושבת, מחליטה, חוזרת בך
ומצטערת...
מאמינה באנשים
שבכלל לא מגיע להם שיאמינו בהם.

למה האמנתי לו?
למה האמנתי בו?
למה האמנתי שהוא אחר מהם?
שאיתו יהיה לי (סוף סוף) טוב.

האמנתי, ושוב פעם
כמו תמיד,
יצאתי התמימה,
הרגישה (או אפילו הבכיינית)
שמשחקים בה.

למה לכולם
יש את אותו המשפט המטומטם הזה...
"את יותר מידי טובה,
אני מפחד לפגוע בך..."

אז מה יהיה איתי?
כל החיים אני אשאר
בובת חרסינה עטופה ושמורה
כדי שלא תשבר?

מה שאף אחד לא מבין,
שגם זה פוגע...
גם הדבר שנראה
הכי נכון לעשות,
הכי מנחם,
פוגע...שובר.
וכל פעם מחדש,
אני נשברת.

אני חייבת להפסיק להאמין באנשים.
למה חשבתי לעצמי בכלל
שהוא שונה...?
הרי הוא אותו חרא.

למה אף אחד לא מסוגל
להגיד לי את האמת בפנים?
מה הם חושבים?
שאני טיפשה?
שאני לא מבינה?
אז אני מבינה טוב מאוד
גם בלי הסברים...

אין לי מה להגיד לך,
חוץ מ-
אכזבת!
באמת שממך (וזה מה שהכי כואב לי)
ציפיתי ליותר מזה...

רע לי עם זה!
קשה לי עם זה!
עצוב לי...

איכשהו תמיד,
אני מסיקה מהמצב,
שאני פשוט כל כך תמימה...
ושאני חייבת להפסיק לתת את האמון שלי.

כמה שזה רע להתאכזב כל כך.
זה יכול לקרות -רק-
למישהי תמימה כמוני.