מוקדש לילדת הים הקרובה רחוקה

שוב היא יושבת מולי,מחייכת,עם החברות שלה ואני שוב תופס את
עצמי,כל כך רוצה להגיד לה כמה שהיא יפה אבל אני לא יכול....
היא רחוקה מידי (למרות שהיא רק מטר וחצי ממני).
אני תמיד מביט בה מרחוק וכל פעם מתפעל ממנה מחדש, העיניים שלה
אחד מהזוגות הכי יפים שראיתי,אני יכול להביט בהן שעות  וכמו
תמונה של וואן גוך להתפעל מהן מחדש גם בפעם המיליון.
המוח שלי נתקע על ההילוך שלה וכבר נכנעתי מלנסות להניא אותו
ממנה,הוא חזק ממני והלב שלי משתף איתו פעולה ודואג להרתיע
כשהיא מתקרבת במהלומות חזקות במהירות גבוהה במיוחד..
כבר המון זמן אם בכלל לא הרגשתיככה.להשתגע בגלל מישהי שאני
בקושי מכיר,לחייך כשהיא עוברת ולראות את הענן הלבן בשמיים
השחורים כשהיא מחייכת...
אנשים כבר מתחילים להתרגז כשהם מדברים איתי ואני מסתכל עליה
מקרוב-רחוק,אבל זה לא משנה לי אני מנסה להרוויח כל שניה שאני
יכול ולצפות בה,בעיניים ובחיוך שלה ולחייך לי בעצמי...
אני לא יודע אם היא שמה לב למבטים שלי כל היום,אבל לפעמים
לשבריר שניה היא מסתכלת חזרה ואז המוח שלי מתנתק מהעולם והלב
איתו והם זורקים את עצמם לעולם שבו נמצאים רק אני והיא.
אז אני יכול להגיד לה הכל...

ואז יש צילצול ואני צריך לקום ולחזור לכיתה...