לי שוורץ / תקומה |
היא מחייכת אליו
ממרומי הר הזמן
לא באמת זוכרת את תווי פניו
או
את יפי חיוכו הדהוי, הלבן
יש תקומה,
כן, האיש שהיה לה הכל
הוא שברי רסיסים של יום האתמול
מעיזה ונוגעת במיני צלקות
מתבוננת בגופה מתאחה מן המכות
יש תקומה,
כל כך רווח לה
שהלב בה שוב אוהב
והאיש שלה עכשיו
שולה אותה מהמחשב
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|