אני נכנסת למחילות התת-קרקעיות, הריח המוכר, של מתיקות של
לכלוך, מהול באויר החם היוצא מהפתחים, והכרזות החדשות מסוידות
היטב לדפנות המעברים: סוף העונה בחנויות, חבילות נופש במחיר
מבצע, פסטיבל ג'אז קרב ובא... וההליכה לא נפסקת, תחושת החמצה
ממנה יש להמנע. ורצים, כבר אינם חושבים על ימין ועל שמאל,
זוכרים עד כמה מטעים הסימונים, עולים ויורדים במדרגות, עייפים
ונחושים. פנים לבנים, שקופים, גוף מתחנן למעידה קלה, להתקלות
בלתי צפויה, סיבה לחיוך ביישן. וקר. ואיש איש מתכנס במעילו,
יושב שפוף וקהה; ופניו החיוורים בלבד, היו עשויים להעיד על
הרהורים ברומו של עולם. ואולי כך זכה העם הצרפתי לשמו, להילת
תרבותו -
רכבות תחתיות ושמיים עצובים.

זהו שירה של העיר שלי. העיר האפורה, המסכנה, הקשה, הסובלת פצעי
התבגרות וכאבי זקנה, המסרבת לחדול מלהביט לאחור, והמלח
בדמעותיה, והמוות בעורקיה. ולעתים נראה כי אינה יודעת כיצד
לחיות לצד יופיה, כבושה בקסמה,
ואתה נושם אותה, מועד בזרועותיה,
צולל אל ייאושה (או טובע).

ובקומה הרביעית אני יושבת באמצע הלילה והרחוב מסרב לנוח.
תערובת קולות וזמזום תעבורת מכוניות, ורוח קרירה חודרת ומרעידה
וילון כחול, כבד ומחוספס, עייף מחורף ארוך.
ואני מתגעגעת לעבר שמעולם לא היה לי. ולפעמים נדמה לי,
כן נדמה לי, שהחיים האלה, החיים האלה היו יכולים להיות שלי.

(ואני יודעת, אני יודעת, אני יודעת... היכן ליבי נמצא. לא שאין
ביכולתי להרגיש - אינני מסוגלת להוסיף ולהרגיש. רק שינתצו לי
את הלב עכשיו לעשרות חלקים וארגיש מהו כאב, ארגיש מהו אבדן,
ארגיש... והם תמיד מופתעים, כאילו שחיים בקומה הרביעית מצביעים
על היותי חסרת יצרים. אלוהים יודע, יש לי יצרים, והם בועטים
בבטן ודופקים בראש, מכאיבים בשיניים וצובטים בריאות. אהבתי
לשמוע את הנשימות שלי, הקצובות, כשהוא חסם לי את דרכי הנשימה.
רציתי עוד, שייגע בי עוד, בגוף הזה שאינני מסוגלת לאהוב,
שייגע, ואז הוא ידע, הגוף הזה, שהוא קיים, למרות הכל.)