היו שם אדונים
ותווים כבויים
שאהבתם  אחוזה הייתה בידם שנים
ממתינים להשליכה להמיתה רשמית
לפח הזמנים
והפח ממתין נכלם פנים
אינם באים.

היו שם דיינים סדרנים, מפסיקים חיי אוהבי האתמולים
בגיטין. בסדר הנכון
מסדירים באי הסדרים פתקים
תורים. מצעידים אנשים
בסך הדברים
מי יצא וישליך רשמית
מי יקדים ומי ימתין עשרות שנים.

בטווח העוללים הבוכים.

אפשר לנקוב בהם בעומק התווים
בכאבים. כולם היו שם שיות, תמימים

שלא בחשו בחיים. שבאו הדברים מכישים אקראיים

נושכים כנחשים
כמו  לא ממעשים הנעשים.

ראיתי שם אשה שרידיה השליכה על הכתלים
זועקת את ילדיה,
שתריסר שנים מרחמה אינם באים.
"אני אביא ממזרים שלא יכנסו דורות בין יהודים כשרים,
נבלות".
ובין העונות החולפות אינה מעזה
למעט להלעיז וללדת כאבים מגודפים.
מתעמתת עם ההודפים, נגררת מחוץ לכתלים
לקול מצהלות עם רב שבטים ומשפחות
גרעיניות. ומתקוטטים החיים.
בנפשות עניות.

ראיתי את אישה מפריח עשן במעגלים
ממאן לחתום על עור צבי ישראל
דבק באל אינו רואה את החללים
והאל אינו רואה אותו
וכיצד החיים מתים. מיום ליום מתקצרים נעלמים
העלומים.
ואינו מניח בידה חייה
מכוח קלף עתיק שתלך לדרכה
תמצא אהבתה
תחת זו שכבתה לשעורים

עסוק במחזור תהילים אוחז בציוויים קדומים.
והדיינים מכירים בדביקותו במנהגים.
לפלאים

ראיתי שם זוגות קול כלה וחתנים
נוצצים לעבר החיים, עדיין אינם נגועים
נרשמים לשאת חן בפני אלוהים
ואינם רואים את הפנים והתווים.
הפזורים בין הפרוזדורים
שיש להעמיק בין השיטין ונסתרין
ערימות אהבות מובערות
בין הגיטין כבויים
שלא קברו אותם בטין
שפעם היו אנשים מלאים
שחלקו בתים
שהיו גרים מגופפים
ועתה שרכים זה לזו עודפים
ראיתי שיש והיכל והקירות הלבנים רוחשים

בין לבין האבנים והאריחים
האמת הייתה דקיקה
כדפים
שהיה ניתן לדחוף אותה פתקים בסדקים

הלכו שם אנשים מדודים
מאבדים ניצוצות שאריות אלוהיים
בוראים מתוכם נהימות
ויוצאות וההולכות בתהלוכות
זוחלים
מתוך העורקים הפועמים, כמו להיות או לא להיות
קולות יוקבים, יללות והעיניים והמבטים כבויים

במלחמת הערבות וחיית השדות הזו
היה אפשר עוד לראות את האהבות מתות
בהשפלות דמים
מכוסות בלויות סמרטוטים והשנאות עולות בלהבות
מתפללות תפילות כורתות בריתות אחרונות
בחדוות ההמונים.
הכואבים

ניתן להבחין שאינם מיומנים
להמית  את השרכים, שלא גידלו גנים תלויים
שלא מתה אהבתם בדרכים
כראוי.

או נדרסה בתאונת פגע וברח
כרצוי.

שאיש לא יבחין בגופתה המונחת
על כביש ראשי או צדדי
אל נוכח המצב והמוצב המבוצר.

שלא נזהרו במעברים הנחצים
שלא פנו לדרכם נחרצים

ששנים דורכים על קוצים ומחטים
כפאקירים הנדים ובודהה מעניק להם קארמה שמימית

ששבים שוחקים בפגרי החיים בעצמות
שלא ידעו לחפור ארבע אמות
להניחן על פי כללי האבלות
טמונות בבור לחסדים אחרונים
שלא עברו את החיבוטים
שלא ראו את התולעים
שלא בנו להם כראוי מצבות על קברים

מגרדים בסידן בסיבין
נאחזים בציווים הנכתבים על עור צבי
וזזים בתזזית ו
ידם דין מחלוקת דברים

במקום הזה בשעות הבודדות
בהמתנות, ראיתי בית דין של מטה
מחופר עמוק מכל המקלטים
בור דור הביצורים כל הזמנים
מטה חילות צבאות אלוהים
שרואים תמהונים כנביאים
מתנבאים וצובאים המונים

וההיכלים בנויים מוזרים
במיטב טכנולוגית המאה ועשרים
איש לא עומד כעני בפתח שער
מניח חסד ורחמים
גם  לא הדיינים.

אני בסך הכל עברתי משם לרגעים ספורים
לצוות על מצוות כיבוד הורים וצוואות וצווים וציוויים
זה שראיתי ומעיד

נכתב תחת רושם בהמתנתי בבית הדין הרבני לקבלת צו ירושה
מתוך האסופה:"בבואי והולכי בין הבריות"

מוקדש לגברים שלא השכילו להפנות את "רגישותם" לאשת חיקם.
שבחרו להפנותה לאשת איש, או  לאישה פנויה, מלבד לא לאם ילדיהם
ואשת נעוריהם. שפזרו מילות אהבהבים לכל שמלה זזה בלבד ולא
לאשת חיקם ומחקו מערכות יחסים.

באהבה לילדים הקטנים - היחידים שלא היה להם מה להגיד
באמת ובתמים.
על פרשיות הוריהם "הרגישים" אלה שלא למדו לשמור על בני חיקם
וגחלת
אוהלם.
שדלפו וסערו  סופות וברקים וראו גלים זקופים, ולא את הגלים
החופנים ומלטפים קונכיות וחול ומעגלים בסלעים
ש"אהבתם" השמימית, ממפגשים אקראיים לא למדו להניח על נפשם
כובעון חוצץ מתחלואי הפיתויים, שאחר האמור התבוססו בכאבים.

"...שלא למדו את שפת האוהבים"
קטע מתוך השיר "אניטה וחואן"
מאת: נתן יהונתן