הוא קרב כיסא לעבר מיטתי, פניו היו רציניות ומהורהרות. פיו
התכווץ לזעם סמוי. חשבתי לרגע שהוא יתפרץ עלי כמו הר געש מלא
בלבה מבעבעת ורותחת. ראיתי שהוא מנסה להלחם בזעם, מנסה להחניק
אותו ולהתנהג בצורה תרבותית. ראיתי אותו מסדר את המחשבות במוח,
חושב על המילים הנכונות, על השכנוע המתבקש.
כשקץ בהרהורים הישיר מבטו אליי ואמר: "את פשוט לא נורמלית, אני
לא מאמין שאת באמת שוקלת את זה".
חשבתי שאחרי כל זמן החשיבה שנתתי לו יהיה לו משהו יותר מעניין
להגיד, אבל הוא אכזב. הוא בטח קצת מבולבל עכשיו, בעוד מספר
דקות הוא יעכל ויתפרץ עליי במלוא זעמו. אבל הוא שתק והמשיך
להביט בי כמו במשוגעת. סידרתי את המחשבות במוחי והשתדלתי
להישמע שפויה מתמיד: "ראשית כפי שכבר ציינת אני רק שוקלת, עוד
לא הגעתי להחלטה, וחוץ מזה אני לא רוצה שתתערב ביני ובין
אחותי". הוא הוסיף להסתכל ולשתוק, אבל המבט שלו זעק לי תוכחה.
"אתה לא מבין, אני מאוד רוצה לעשות את זה, אחותי תהיה מאושרת
והאושר שלה חשוב לי כמעט כמו האושר שלנו". הוא נדרך ונמתח כמו
קפיץ, הר הגעש התפרץ  "לכל דבר יש גבול וזהו הגבול, את באמת לא
מבינה את המשמעות?"
ניסיתי להסתכל לתוך עיניו החומות לטבוע בהן ולא לחשוב, אך הוא
הסב את מבטו בזעם משוחרר. "אני באמת לא מבינה איך זה נוגע
אליך, זה קשור בגופי ובנשמתי ואלו אינם בבעלותך" הוא החל
מסתובב בחדר כמו חיה כלואה, לפתע הלם בשולחן הכתיבה בעוצמה,
קרב אליי הסתכל לעיניי ואמר בקרירות: "זה קשור אליי מאוד, הרי
את תבואי לבכות לי כשאחותך תיקח לך אותו". למרות הכעס הוא ניסה
להיות עדין בניסוח. התשובה שלו לא שכנעה אותי, הוא הבחין בכך
והזיז את גלגלי המוח שלו לכיוון שונה, ראיתי אותם חורקים וחיוך
נמרח על פניו כשחשב שמצא פתרון. "דיברת עם ההורים שלך?"
"לא, זה לא עניינם, בדיוק כמו שזה לא עניינך. אני הקובעת
הבלעדית על החיים שלי ועל החיים שאני אתן".
הוא שם פעמיו אל הדלת ולא הוסיף מילה. שמעתי אותו מסתובב
במטבח, פותח את המקרר, סוגר ושוב פותח.
מוציא בירה קרה ושותה אותה בשקיקה ועצבים.
הייתי רוצה שהוא יבין אותי, שיציע לעזור ואם לא אז שפשוט
ישתוק.
הוא חזר מהמטבח עם משב רוח רענן. ראיתי חיוך קטן מתגנב בקצה
השפתיים. אולי הוא חשב על מה שאמרתי ופתאום הוא מסכים איתי?
הבלים! אני יודעת היטב עם מי אני חיה, זה היה חיוך אחר, של
ניצחון. הוא קרב אליי, מחבק אותי, מנסה אסטרטגיה חדשה. לוחש לי
באוזני: "עם הרופא כבר דיברת?"
האמת שלא חשבתי על זה, זה באמת רעיון לא רע בכלל, הוא מצליח
להפתיע אותי לפעמים.
הוא המשיך: "אז תרשי לי לספר לך משהו, לרופא תהיה בעיה רצינית
אתך. את רווקה ואין לך ילדים, זה יכול לגרום לנזק נפשי".
להפתעה כזו לא ציפיתי, ממש מכה מתחת לחגורה (לא ידעתי שבירה
יכולה להשפיע בצורה כזו).
אסור לי להפסיד, זו בכלל לא אופציה. נעצתי בו מבט ארוך והגנבתי
נשיקה קטנה.
"שכנעת אותי, אני הולכת על זה לאורך כל הדרך".