הכלב של יוסי נבח בקול צרוד ועיקש, הוא התיר את החבל אליו נקשר
והחל רודף אחרי במלוא המרץ. אני זוכרת אותו כגור קטן וחמוד,
מתרפק ותר אחרי אנשים שילטפו אותו, כמעט כמו ילד קטן שצמא למעט
אהבה. כבר שבועות שאני מתבוננת בו נובח, בשבוע הראשון הנביחות
שלו היו רבות וקולניות אך עם הזמן החל הכלב להצטרד (מה שלא מנע
ממנו להפסיק לנבוח). אני תמיד מנסה למצוא בו את אותו גור קטן
וחמוד, אני חופרת לו בתוך העיניים ומוצאת רק ריק. הוא נובח
ורודף אחרי, הפחד מהריק הגדול משתק את גופי. מחשבות חלולות
מתחילות לקונן במוחי. אני רצה, מרגישה את הרוח נלחמת באדרנלין
ומנסה לעצור אותו. הגעתי לבית נטוש בקצה המושב. לפני שנכנסתי
לקחתי חופן של אוויר נקי וטהור (למקרה שמסריח שם), בסופו של
דבר התברר שזה היה צעד מאוד נבון. הבית הריח כמו דיר חזירים
שתובל בפסולת מסריחה במיוחד. על הרצפה נזרקו מזרקים משומשים,
קרטונים וסמרטוטים. אף פעם לא הייתי כאן, מעולם לא תיארתי
שבמושב היפה שלנו יש מקום כזה. בחוץ הסתובב הכלב של יוסי ממשיך
לנבוח מדי פעם, מנסה להפגין נוכחות ולא מניח לי. בקצהו של החדר
ניצב כיסא שבור הפכתי אותו והתיישבתי עליו, וחיכיתי שהכלב עם
הריק בעיניים ילך. לפתע שמעתי קול יללה קטנה, עקבתי אחרי הקול
שהגיע מהחדר הפנימי, סותמת את אפי כדי להפחית את רמת הפסולת
בגופי. באמצעו של החדר הייתה חבילה עטופה בסמרטוטים, ככל
שהתקרבתי את החבילה נשמעו היללות קרובות יותר ויותר. פתחתי את
החבילה וראיתי תינוקת קטנטונת מציצה מתוך הסמרטוטים. היא ראתה
אותי והפסיקה לבכות, חיוך נמרח על שפתיה הקטנות. הרמתי אותה
וחיבקתי אותה בחום, מי יכול לנטוש את ילדו בצורה כזו, בבית
מסריח, וסמרטוטים מצחינים? חשבתי לעצמי שאולי השגחה עליונה
שלחה את הכלב של יוסי לרדוף אחרי והכל כדי למצוא את התינוקת
הזו. התינוקת הבחינה שאני שקועה בהרהורים והחלה פולטת קולות
קטנים וחמודים, חיזקתי את אחיזתי בה והבטתי לתוך עיניה הקטנות.
עיניים קטנות כחולות, קרות כמו הים ומלאות בריק.