נכנעתי לשקט. נכנעתי לדממה.
מילותיי נבלעו בחשכה.
עד מתי עיניי יהיו קשורות בסרט דק?
עד מתי ריק שחור ימשיך לחדור לחיי?
ביקשתי שלוות נפש - ביקשתי לאבוד בתוך צללים.
אמרו לי שהזמן ירפא את הכאב,
אמרו לי שעיוורון צבעים הוא זמני.
המציאות הקיפה אותי בכבליה הדקים,
כחוט דימיוני נכרחה סביב מחשבותיי.
הרהורים. ים של מחשבות.
רגש. רגש חזק אך לא קיים.
ריקנות שפשטה על הדממה.
אני רוצה לצעוק אך נשמתי נעתקת.
שותקת. שותקת.
סופרת שניות - מחכה לראות בין החושך והצל.
מחכה לסימן; סימן קלוש לאור.
מחכה לחום. שיחלוף לו הקור.
כפו עליי שקרים, כפו עליי דימיון.
כפו עליי לתהות בתוך אשליותיו של אדם.
עד מתי ימשך לו הקור המקפיא,
מתי יחלוף לו וינטוש את גופי?