אלעד הגיע מוקדם לביה"ס ונכנס לאולם הספורט בצעדים כבדים.
ירון, המורה שלו, כבר ישב על הספסל באולם ועסק בניירת.
"בוקר טוב" קרא ירון, שהבחין באלעד. "בוקר טוב", אלעד מלמל
בחזרה וחשב לעצמו שהבוקר הזה היה יכול להיות הרבה יותר טוב אם
הוא היה מתחיל בשיעור אחר. אלעד לא אהב את שיעורי הספורט כלל
וכלל. ראשית, מפני שגופו התנועע בכבדות מפאת עודף משקלו. הוא
היה מגושם ועשה הכל לאט. ושנית, מפני שחבריו לכיתה נהגו ללעוג
לו רבות. אלעד לא היה "מקובל" והוא הרגיש בודד בביה"ס, בעיקר
בשיעורי הספורט בהם תמיד היו צריכים התלמידים להתחלק לקבוצות
או לזוגות, ואלעד תמיד היה נשאר לבד.
"מה עושים היום בשיעור?" התעניין אלעד.
"היום אנחנו נשחק כדורגל!" ענה ירון במעין עליזות יתר שכזו, אך
לאחר מכן, כששם לב שאלעד אינו להוט אחר המשחק כמוהו, נרגע מעט
וחזר לעיסוקיו.
בינתיים נכנסו לאולם הספורט בנים נוספים. הם התעלמו מאלעד
באלגנטיות והחלו להתמסר בכדור שעד עכשיו נח למרגלותיו של ירון.
לאחר מספר דקות נשמע הצלצול הצורם של ביה"ס, רוב הבנים של
הכיתה כבר הגיעו וירון סימן לבנים ששיחקו בכדור שהשיעור עומד
להתחיל.
"מכיוון ששיעור שעבר עבדתם קשה מאוד ורצתם הרבה, היום תכננתי
לכם שיעור קליל וכיפי." קרא ירון. "נתחיל בחימום ולאחר מכן נצא
למגרש ונשחק כדורגל." מהספסלים נשמעו קריאות השמחה של כל
הבנים, או בעצם- כל הבנים חוץ מאלעד, שכבר ידע על כך ולא ממש
התלהב מהידיעה ה"מרעישה".
לאחר כרבע שעה של חימום, יצאו כולם למגרש. כל הבנים התיישבו
בשורה כמו חיילים, מחכים שירון יגיע כדי שיוכלו להתחיל לשחק.
ירון בחר 2 בנים, את יוני ואת דניאל. "צפוי למדי", חשב לעצמו
אלעד, מאחר שהם היו הספורטאים הטובים ביותר בכיתה, ועל כך
הוכתרו כ"חביבי המורה" (לאחר הכתרתם כ"חביבי הבנות", כמובן).
יוני ודניאל, שנבחרו לראשי הקבוצות, בחרו כל אחד בתורו שחקנים
למשחק. אלעד חש את הדמעות עולות לעיניו ומאיימות לפרוץ החוצה.
אמנם ישבו עדיין בנים רבים על הספסל, אך אלעד כבר ידע שהפעם
הזאת לא תהיה שונה מהפעמים הקודמות. אלעד כבר היה רגיל להישאר
אחרון.
אט אט התרוקן הספסל. 16 בנים היו בכיתה ח'2, ועשרה מהם כבר
נבחרו לקבוצות. ששת הבנים שנותרו נחשבו לשחקנים ממוצעים עד
גרועים, ועתה הבחירה נעשתה קשה יותר ויותר. יוני ודניאל עמדו
והתלבטו, קיבלו עצות מחבריהם לקבוצה ולבסוף בחרו את "הרע
במיעוטו". עיניו המתחננות של אלעד ננעצו ביוני, אחר כך בדניאל,
ולאחר מכן שוב ביוני, מבקשות שיבחרו בו. ילדים יכולים להיות
מאוד רעים לפעמים. יוני ודניאל העדיפו להתעלם מתחנוניו חסרי
האונים של אלעד, ובחרו בילדים אחרים, משאירים אותו אחרון,
כתמיד. אלעד, בעיניים דומעות, הצטרף לקבוצתו של יוני בלית
ברירה.
המשחק התנהל בצורה זורמת למדי. התוצאה עמדה על 1-0 לטובת
קבוצתו של דניאל, ונותרו עוד 12 דקות. בעיקרון, מחצית של משחק
כדורגל אמורה להמשך 45 דקות, אבל מאחר וזה אורכו של השיעור
כולו, וכחצי ממנו כבר "בוזבז" על חימום וארגון המשחק, אורך
המחצית הצטמצם כעת לסביבות ה-8 דקות. אלעד תפקד כקשר. הוא ידע
טוב מאוד לשחק מפני שהרבה לשחק במחשב במשחק ה"פיפ"א" בזמנו
הפנוי. במחשב הלך לו יותר טוב מאשר על המגרש. אצבעותיו- מהירות
הן על המקלדת, אך רגליו- גדולות ואיטיות. השרב הכבד ששרר, מבשר
את בואו של הקיץ, לא ממש עזר לו. אך אלעד עשה ככל שביכולתו
לעזור לקבוצתו, על אף האיבה שרחש כלפי יוני, מנהיג קבוצתו אשר
התנכל לו. לא רק שלא הסכים יוני לוותר על טובתה של הקבוצה למען
מניעת ההשפלה הנוראה שחווה אלעד, הוא גם עיקם את פרצופו,
להראות שהעניין לא לשביעות רצונו. אלעד פספס כבר 3 כדורים
מתחילת המשחק, ופרצופו של יוני נעשה אדום וכועס מרגע לרגע.
ברגע של חוסר ערנות מצד הקבוצה היריבה, מצא הכדור את דרכו בין
רגליו השמנמנות של אלעד. אלעד לא התבלבל, הוא היה בטוח במאה
אחוזים מה עליו לעשות. הוא חיפש בעיניו את יוני, החלוץ. כשמצא
אותו, קירב את רגלו לכיוון הכדור, מתכונן למסור אותו ליוני.
אלעד פגע פגיעה מושלמת בכדור. כמה אושר הציף אותו ברגע זה! אך
לפתע נפל על הדשא. שריקה צורמת נשמעה מכיוונו של ירון, שתיפקד
כשופט ושם לב למתרחש. אלעד נפל עם הפנים לכיוון הדשא, רמז
לתיקול הלא-ממש-חוקי שנעשה בו. הנפילה הייתה חזקה, וכשהעביר את
ידו על פרצופו ראה אלעד כי אפו שותת דם. מיד התקהלו הבנים של
שתי הקבוצות סביבו. ירון עבר בניהם והרחיק אותם קצת, ושאל את
אלעד אם הוא בסדר. אלעד היה בסדר. הוא אפילו חייך, אף על פי
שכאב לו כל הגוף. לראשונה בחייו עשה עם הכדור מה שהיה צריך.
יוני התקרב אליו ואמר לו: "בסופו של דבר אתה בסדר, אחי..."
וטפח לו בעדינות על שכמו. רק ילד אחד נותר מחוץ לכל ההמולה.
היה זה דניאל. דניאל עמד בצד עם פרצוף חמוץ, מבואס. הוא היה
מבואס שכל תשומת הלב שתמיד נתנו לו עברה כעת לאלעד, הוא היה
מבואס שהקבוצה של יוני קיבלה פנדל ועכשיו כנראה תשווה את
התוצאה והוא היה מבואס כי ירון הוציא לו כרטיס אדום, לאחר
תיקול אכזרי שפרשנים כמו
מודי בר-און לא היו סולחים עליו.
בזכות הפנדל שניתן לקבוצתו של יוני, התוצאה לקראת סוף המשחק
עמדה על שיוון 1 בין שתי הקבוצות. הצלצול, שהפעם נשמע צורם
מתמיד, קטע את המשחק. כל הבנים חזרו לאולם כדי להחליף בגדים
בחדרי ההלבשה. אלעד, שכבר הספיק להתאושש, הלך בעקבותיהם. מחדרי
ההלבשה נדף סירחון כבד של דאודורנט מהול בזיעה, ואלעד העדיף
ללכת להחליף בגדים בשירותים שליד הכיתה. בדרכו החוצה השיג אותו
ירון.
"רציתי להגיד לך כל הכבוד על היום." הוא אמר, מתנשף מעט.
"על מה?" אלעד לא שכח. הוא הצטנע.
"על המסירה המדויקת מהמשחק היום". הוא אמר. "היא הייתה עשר."
"אלעד השיב בחצי חיוך, כבר לא מאושר כפי שהיה קודם.
אלעד בדיוק עמד להגיד משהו עוקצני על דניאל אך עצר את עצמו
ברגע האחרון, אמר רק תודה ופנה ללכת. וירון, כאילו קרא את
מחשבותיו של אלעד, קרא אחריו "לדעתי הוא סתם מקנא."
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.