[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








חריקותיה של הדלת המתכתית על רצפת האבן הדהדו ברחבי האולם
החשוך. יד גדולה גיששה לעבר ידית עבה ומכוסה קורי-עכביש ומשכה
בה. זמזום חשמלי מלווה באור חשמלי כתום הציף את המעבדה הישנה
בזיכרונות רפאים. "משוך את המתג הראשי" הדהד זיכרון אחד "כן,
אדוני" ענה אחר. היד הגדולה צפה פנימה ובעקבותיה דמות גדולת
ממדים בעלת עיניים שקועות וצלקות עמוקות המקיפות כל אחד מחלקי
גופה. לאור הזיכרון, נראה המקום עוד יותר מוזנח ומצולק. טירות
עתיקות, מסתבר, זקוקות לתחזוק שוטף או שהן מתדרדרות לגל חורבות
תוך פחות ממאתיים שנה. הדמות הגדולה משכה שק גדול לתוך החדר
והרהרה "האם עבר כל כך הרבה זמן?". מתוך השק היא שלפה מבחר
חלקי גופות והניחה אותם בסדר מופתי על שולחן מאובק במרכז החדר,
נזהרת שלא להפריע את האיברים הפנימיים בחזה ובראש. הדמות שלפה
מתוך השק תיק עור קטן יותר והחלה לשוטט ברחבי המעבדה תוך שהיא
שולפת חלקים מהתיק ומבריגה או מתאימה אותם למבחר המכונות
המשונות בחדר בדייקנות.

אין לי שם. אבי שהיה מפוזר במקצת שכח לתת לי דברים רבים מלבד
מתת האל. אחד מהדברים הנשכחים האלה הוא שם. הם קראו לי על שמו,
פראנק. יש אירוניה בעובדה שאני נושא כינוי אצילי שניתן לי ע"י
אלה שפחדו ממני. אבל שמות הגנאי או שמות "של" לא מהווים תחליף
לשם שאבי היה אמור לתת לי ושכח. כפי ששכח את מיתרי הקול, את
העוזרים שלו, את חייו. לי לעומת זאת יש זיכרון יוצא דופן.
למרות שדפדפתי בו רק פעם אחת, למרות שזה היה לפני יותר ממאה
שנה, אני עדיין זוכר כל עמוד ועמוד בספר שאבי נהג לכנות "יומן
מחקר". כאילו העמוד היה תלוי מול עיניי, אני מבצע בקפדנות את
ההוראות ותופר את הגפיים למקום, מקפיד להדק את העורקים, משאיר
צינורית להזרמת הדם. הופך דף ומכוון את המחוגים הגדולים על
הקירות לחמישים וולט את הימני, ואת השמאלי למספר כפול בשבע וכך
הלאה. אני מגיע לדפים האחרונים, את הקריאה והשינון מלווים
זיכרונות מרוחקים של רעמים וקריאות המון זועם. פניו של אבי
פונות ממני מעלה אל האל הבלתי נראה שניסה תמיד לנצח. "הוא חי!,
הוא חי!" מהדהד זיכרון קטן. אבי היה אמנם גאון, אך אני אתעלה
עליו, מיתרי קול, חיזוק נוירונים, מוח שלם. כל הפרטים שהוא שכח
בדרך לניסיון שלו להתעלות על רוחות הרפאים הפרטיות שלו. היא
יפיפייה, שוכבת על הברזל כמו בצק. כל החומרים והנוסחאות כבר
בפנים וכל מה שאנחנו זקוקים לו הוא חשמל. מי יודע כמה לילות
אבי חיכה בציפייה לסופת ברקים. אני מעבר לתלות כזאת בטבע.
לחיצת כפתור אחת וזרם חשמלי בעוצמת ברק עושה את דרכו בין
המכונות והמחוגים, בין התפרים והאברים בין הנוירונים והפלסמה -
מעיר תאים מתים, מחדש רקמות רקובות מחזיר חיים למקומות שנעזבו,
למקומות שמעולם לא ידעו חיים.

כפי שיש אנשים שמשתמשים בדפיקות לבם כך אני משתמש בדם הניגר,
טיפה אחר טיפה מהגולם שלי  אל הרצפה. טיפה, טיפה, טיפה, טיפה
ועוד טיפה, שלוש שעות. היא הייתה אמורה להתעורר... היא הייתה
אמורה להתעורר ולשיר. אבל היא שוכבת שם, חצי שרופה, מתה עוד
יותר ממה שהייתה לפני שביתרתי והרכבתי אותה מחדש. אולי פספסתי
משהו, אני סורק את הזיכרון שוב אבל כבר יודע את התשובה. ישנם
דברים שאי אפשר לכתוב. זיכרונות אחרונים מהדהדים בחדר הריק.
"איגור! רשמת את כל זה?" "כן אדוני".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
21
22
23
פוצץ!


סרק סרק!

המהנדס


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/5/07 8:42
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיכאל בוכהיים

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה