אחד כתב שני אותיות: "א" ו-"ב".
כאשר קבוצת אנשים מצאו את כתב ידו הם ניסו להבין מה התכוון
אותו האחד שכתב "א" ו-"ב".
אחד מהקבוצה הניח: "א" - "אלוהים". "ב" - "ברא".
ללא ספק קיימת כאן אמירה דתית כלשהי.
אחד אחר מהקבוצה אמר: "א" - "אשוויץ" , "ב" - "בירקנו".
קם אדם שלישי ואמר: "א" - "אני" . "ב" - "בדיכאון" או "ב" -
"בולמי" או "ב" - "בולע".
"בולע" - כנראה כוונה ל"בולע כדורים". לכן ניתן לסכם שמודבר
כאן בבן אדם במצב נפשי מורכב ונדרשת פסיכואנליזה עמוקה כדי
להבין את האמירה אינדיבידואלית אשר באה לענות על צרכי היוצר
לבטא את פנימיותו הכואבת ומבולבלת ע"י כתיבה.
מישהו מהקבוצה ניסה להעלות רעיון שאולי "א" - "אני". "ב"
-"בולע" , אך לא ממש כדורים , אלא משהו אחר. אחרים הגיבו
לאמירה זו כמשהו זול ו גס-רוח וביקשו להימנע מביטוים מלוכלכים
ופרובוקטיביים.
אך כמה אחרים מהקבוצה התנגדו וטענו שכאן מדינה דמוקראטית וכל
אחד יכול להשתמש בחופש הביטו לפי רצונו .
החלטה סופית הייתה היא - לכתוב ספר אשר תכלול  את כל הפרושים
של אותה קבוצה כדי להגדיר את הכוונה של "א" ו ב" הכתובים.

למה "א" לא יכולה להיות פשוט "א" ?


ולמה "ב" היא סה"כ לא "ב"?