סיימתי ביקור בבית חולים. ידעתי כמה אני ממהר לנטוש ובאיזה
מידה מחכים לי. על מימדי-נזק האיחור לא הרביתי לחשוב. זה היה
מוסיף חלחלה שחורה ומיותרת לתסכול שהיה, מאידך. המבוקר היה
אדם שהתמסר רובו ככולו לעניין אשפוזו ובצדק, משלו. השיחה
התפתחה וכל זיק-עניין המציא לו אפרופו של מידע או דאחקה. הוא
לא מיהר לשום מקום. אני, שהייתי איש ששיחתו מתגלגלת, ביקשתי
כבר סוף למפגש התהומי. נו, טוב. מצוות ביקור חולים מהולה ב"לא
נעים" ו-"מה יגידו" וכן כמובן גם עניין מסוים באיש. אבל כל זה
לא הצדיק להיסחף לזמן, שעליו לא תרחף שורה תחתונה מסכמת ובצורה
מכובדת. מצאתי את עצמי מביט בהפגנתיות בשעון, פולט לי אנחת
פספוס של לו"ז, והוספתי את הפקק הצפוי לי בדרך חזרה. לא שעיתי
לשפת-המבט של המאושפז המשועמם שמבחינתו היה רושם אותי לחלק
ממהלך הבראתו...
- יצאתי!
לעצמי מלמלתי שחולה שאינו מסוגל לכבד ביקור התעניינות ממוצה
לזמן איכות, סופו שיהיה לבדו גם בבריאות מלאה. צריך לכבד
'נקודה' לא רק כנגיעת קצה עט בלתי נראית כמעט. כחריון זבוב
מצוי. "נקודה" רבותי, תקנו את זה אם לאו, נקודה זה גם
סוף-פסוק! בתרתיות המשמע.
עד המעליות עברתי מסדרון רחב וארוך. תמרנתי את עצמי בריצת
סלאלום לרוחב הפרוזדור פעם לימין, חורג למרכז ודופק 'אומגה'
לשמאל, הכל על-פי גושי האדם, חלקם עם גב אלי, חלקם חזיתיים
וכולם נעים. - דינאמיקה. המעליות התיצבו לפני - סגורות כולן.
דבר שגרם לי להתלבט, באם לבחור במדרגות הזמינות מיידית, פנוית
מאדם. קלות למאמץ בירידה -מחד, אך מסוכנות להחלקה כשממהרים,
מאידך. משק זוג דלתות נירוסטה שנפתחו לרווחה, שמו קץ לדילמת
חיי הלזו.
יצאתי את מבואות בית החולים פני ממוקדות לאופק, לכוון מגרש
החניה, בואכה מכוניתי, 4 גלגלים דרוכי פקודת-אש. או אז כשכל
קופסאות הבניין עמוסי חדרי השירותים -מאחורי, החלו גואים בי
כאבים בדפנות הפנימיים של שתי בירכי. מיד הבנתי ששלפוחית השתן
שלי מלאה את גדותה. ושוב, התלבטות עוקבת לקודמתה. האם לסוב את
עקבי ולחפש את השירותים בבניין הכי קרוב? או להגיע לרכב.
החלטתי להגיע לרכב, שהרי תחנת דלק אינה רחוקה ושם אוכל תחת
כבוד, לאכלס את 'בית-הכבוד' הלא הוא 'בית-שימוש', ושם אתדלק את
סילו הנוזלים, שסיימו את תפקידם החיוני במיקסר הקיבתי שלי.
עמדתי לצד רכבי, פותח את דלת התנור הממונע. גל חום אדיר שמילא
את 'שלפוחית' הקבינה נפלטה אל פני ורק הוסיפו קשות להזעה
שהציפה אותי מאידך. עמדתי והנמכתי קומה. חשתי שזוג רגלי
מייצרות שילוב וסיכול של אחת בשנייה. ספגטי כמעט. תולדה של
מאמצי איפוק של עצירת שתן אימתנית. חשתי פתאום הזדהות עם עדנה
הפרה-המצויה, באין לה גואל לחלוב את עטיניה המאיימים לפרוץ. לה
אין את החיישן לפלוט את תכולת הקיטור הזה. אני מיוחס! והרי
מותר האדם מן הבהמה, -הנה הוכחה זוטא! התואמת את ממצא הזמן
המצוי.
אפס. אני מפה לא זז. שתון-אשתין ויהי מה. הרי מדובר
בכוח-עליון. אלוהים ברא את האישה להתאפקויות שתן עלומות. גבר
חלש בזה. האמת חלש בהכל. תאמר זאת לאישה ותמצא אותה חברה טובה.
פרגן ליכולותיה הטוחנות כל גבריות וקנית אותה קומפלט כשהמיטה
היא רק מחזיק-מפתחות.
פתחתי קמעא את הדלת למען תהיה מסתור לחזית מעדניית מפשעתי
ולמעשה הנבלה ש הנה-זה-בא. ביד האחרת שחררתי בפליק אמיתי את
זרנוקי. שמחתי לרגע על שבבית לא עטפתי את ישבני בתחתוני בוקסר
אופנתיים וצמודים, אושר זוטא -בדיעבד. מחזיק ומכוון את כלי
זיני, שלי עשה את שלו. מתז מלווה אנחת הנאה א-הא א-הא. לעצמי
פיזמתי את המנון הרגע 'סובי סובי ממטרה ...' וגומר. איה גומר?
"הו הו קורמוזה לה-פישטאה" נזכרתי באמירה של גבר איטלקי,
מסצנת סרט ישן, הנינוח במיטת משגלו כפות ידיו שלובות לעורפו
והוא מחמיא לצליל השתנתה היפה, של זו שחגגה איתו את
גמירת-המאה. צליל מפגש-המתז בדופן האסלה או במימיו, חליפות.
הבטתי במוטת-אופק סבירה ומיד ראיתי גוש אנשים, רחוק אולי, אך
מתקרב, חולף כמעט. מיד בתושיית-אמת שלפתי את הפלאפון הכלי
הגואל. כפי שהוא דומם את מותו כגוש פלסטיק ריק תוכן, הצמדתיו
אל אוזני. שיויתי עצמי כמהלך שיחת ממש. יצאתי זכאי. ה"שיחה"
המעושה המשיכה כל עוד ממשיכים מימי הניאגרה-פולס להביע את
מבוען האין סופי. ראבאק! מה כבר שתיתי? מה? שבוע לא השתנתי?
פתאום ידעתי שאם על הרגע הייתי נישאל: "מהו היפה והמעולה
בעינוגי החיים?" הייתי עונה: -"להשתין!". כן- כן! לא
גסטרונומיה מומלצת, לא אישה גזורה מגו'רנאל, לא חו"ל ממוטס.
שום-דבר - לא! הכיף הכי ענק כשמתים להשתין, זה ... להשתין!
הבטתי קדימה מעט. ראיתי את שיפוע כביש החניה מהתל את נחיל השתן
מתחת למנוע אל הבנקט הקרוב. ואז, כאשר הפלאפון לאוזני והזרנוק
עדיין חוגג את התרוקנותו לקראת הפינאלה, או אז פנתה אלי אישה
יפה מחבורת האנשים, שקרבה לכדי פוקוס אמיתי, וזרקה לי תוך
שקטעה את שיחתה. "שמע, יש'ך נזילת שמן"! על זה לא חשבתי. איזה
'יציאה' תמימה. ואני בתושייה-ג'ויניור מוצא את עצמי עונה לה,
ומרגיע אותה: "...וואללה. אני בדיוק מדבר עם המוסך. ה...מכונאי
בדרך!"
הנעתי את הרכב, נינוח יותר מכפי שהייתי אי-פעם, מברך 'שלא
עשני אישה',
גמרתי אומר: אנחנו, בני-האדם, מייצרים במו-עצמנו את הבדיחות
הכי יפות. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.